הסטיקר קובי לוי
מנחם קונדיטון המכונה קונדי, בעל מוסך היוקרה "קונדי בע"מ", חשב שהוא עוד רגע מתעלף. רק זה היה חסר לו, ממש רק זה. הוא – שיהיה בריא – עמוס עבודה עד השמיים, הקליינטים מורטים את נוצותיו, אשתו מקטרת על היעדרויותיו התכופות, ורק זה היה חסר לו עכשיו, קונדי נשם עמוק, התיישב על הכיסא הסמוך חרש באצבע יד ימינו המיובלת את קרחתו הרחבה והנוצצת והרגיש שהוא הולך ושוקע לתוך מבוכה, שאין לו כלים להתמודד איתה.
רגע, סבלנות, מה בדיוק היה חסר או לא חסר לאדון קונדיטון המכונה קונדי? תכף נגיע. ובכן, לפני שנגלה רז זה לבנינו, נאזכר כאן במשיכת קולמוס, שלאדון קונדיטון המוסכניק האמיד, יש רק בן אחד, זה הכל. והוא אוהב אותו. אהבת-נפש, כבול אליו בעבותות של אהבה ליורש העצר שלו. קונדי הביט בכיפה הלבנה הסרוגה, הענקית של – בנו יחידו מחמד נפשו – צביקי, בציציות המשתלשלות, ברגליו הרוקדות, והמשיך ללחוש "רק זה היה חסר לי". "אבא תהיה מאושר, אני חוזר בתשובה, גמרנו, אני עם בורא עולם, אתה עוד תירווה ממני נחת, חייך אבא חייך, המוסך זה לא כל העולם, יש אבא בשמים, יש תורה, יש רבי נחמן…". צביקי אחז בידיו של אביו וניסה להרימו ולחולל עמו ריקוד ברסלב עליז בסיגנון "בך רבנו נגילה, בך רבנו נשמחה". אבל קונדי חש שרגליו כבדות, ראשו מסוחרר, ואין לו מספיק נפח בקיבה כדי לבלוע את המוצר החדש העומד לפניו, קרי "צביקי חוזר בתשובה". "אבא עשה לי טובה, אל תגיד רק זה היה חסר לי. אני ברוך השם בריא, חזק ושמח ומצווה גדולה להיות בשמחה, תשמח בי אבא". צביקי פתח את שקית הניילון הכתומה שאחז בידו והציץ פנימה. "מה יש בשקית?" שאל קונדי שהספיק להתאושש מן ההלם של הבוקר. "שני סנדוויצ'ים ועוד כמה ניירות…" השיב הבן כממתיק סוד.
בואו נקצר ברשותכם. צביקי קונדיטון בן ה- 21 חזר בתשובה, ומעתה הוא נטל לעצמו משימה להפיץ את תורת רבנו. חוברות, ספרים, סטיקרים, הכל כדי שיהודים יהיו בשמחה, שיאמינו שאין יאוש בעולם. וכך נפתחה לה חזית מרתקת בין האב לבן. "תראה צביקי" אמר לו קונדי "אני ואמא שלך עברנו ב"ה את המשבר של החזרה בתשובה שלך, אתה בננו היחיד, אני אוהב אותך ומכבד אותך, אבל עשה טובה תפסיק להדביק לי סטיקרים עם סיסמאות על הג׳יפ שלי, ולא על המכוניות של הקליינטים במוסך, זה סתם מכעיס את הקליינטים".
צביקי לא בדיוק שמע, ולפחות פעם פעמיים בשבוע היה בא למוסך של אביו ומדביק. הוא מדביק וקונדי מוציא. השימשה האחורית של הג׳יפ המשפחתי היתה עמוסה לעייפה בסטיקרים ססגוניים המפכים המון תקווה, אהבה ואמונה. צביקי מדביק, קונדי מוריד. זה הפך לנורמה שכבר הפסיקו לכעוס עליה. השעה שש ושלושים בבוקר באחד מימי החול, בעוד המיחם מרתיח את המים לכוס הקפה של הבוקר, עקר קונדי בחמת זעם שישה שבעה סטיקרים חדשים שהדביק צביקי על השימשה האחורית של הג׳יפ. "הוא עולה לי על העצבים לפעמים" מלמל קונדי.
בדיוק בשעה 7:30 עלה קונדי על הג׳יפ, ופניו מועדות למוסך. בכניסה לאזור התעשייה השתרך לו פקק ארוך של בוקר. המון ציפצופים, אוטובוסים, ילדים עם תיקים על הכתפיים, פקק מעיק. קונדי האזין ליומן הבוקר, כשרגלו מחליפה לחיצות, פעם ברקס, פעם גז. מאחוריו נסעה מרצדס כסופה המשדרת יוקרה.
רק בשעה 8:00 השתחרר הפקק וקונדי האיץ את הג׳יפ לכיוון המוסך, ימינה שמאלה ושוב ימינה. המרצדס הכסופה עדיין מאחוריו. קונדי החנה את הג׳יפ מול המוסך, והמרצדס עצרה לצידו. גבר לבוש בחליפה מהודרת ירד מן המרצדס וניגש לקונדי התמה. "אדוני, אדוני" אמר הגבר "אתה הצלת את חיי, ממש כך, אתה לא תאמין אבל בזכותך אני חי. אין לך מושג מה עשית בשבילי…". קונדי הביט בסקרנות מהולה ברחמנות בעיניו החומות והמרוגשות של האיש הצעיר, "אני מקווה שהטיפוס הזה הוא נורמלי. שלא יתחיל לקפוץ לי, החסר מבולבלים אנוכי…?" הרהר בעל המוסך. "איננו מכירים אדוני" הפטיר קונדי "לא זכור לי מעולם שהצלתי חייו של מישהו. לא הייתי חייל קרבי, ולא מתנדב במד"א. בוקר טוב לך ויום מוצלח".
האיש הצעיר הלבוש בהידור נעמד מול קונדי ואמר "שמי אורן גינצבורג, איש עסקים, לפני כשנה ביצעתי כמה מהלכים כלכליים לא אחראיים, שלא כאן המקום לפרט. אתמול הודיעו לי מבנק אוף אמריקה שהם
מעקלים את נכסי וחשבונותי. ה-כ-ל ה-ל-ך. המרצדס שאתה רואה גם היא מעוקלת. מחר היא נלקחת ממני. אורן גינצבורג שלפניך, הוא שבר כלי. עבר עלי לילה שחור משחור. הבוקר החלטתי לסיים… איבדתי את טעם החיים ,עשרות אנשים איבדו פרנסתם בגללי… והייתי בדרך לעשות צעד חד-צדדי כדי לעזוב לעולם – שכנראה – כולו טוב, עקב ייאוש נורא וחוסר אונים. התנעתי את המרצדס כדי להגיע לצוקי הים לדרכי האחרונה. והנה פקק. ואתה מולי. ואני מביט בשימשה האחורית של הג׳יפ שלך ושם מודבק לו סטיקר ענק, באותיות צהובות על רקע שחור 'ה' איתך, עמך ואצלך, ייאוש לא קיים בעולם כלל.
הכל יתהפך לטובה'. כמעט 40 דקות המילים הללו מרצדות לי מול העיניים. אני חוזר וקורא, פעם אחר פעם, מאות פעמים. ולפתע חשתי שמחה פנימית, בטחון עצמי, רצון לחיות, שאיפה לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה. יש אלוקים, הוא איתי, הוא יושיע אותי, איך כתוב בסטיקר שלך, הכל יתהפך לטובה".
ושוב מבוכה. קונדי לחץ את ידו של גינצבורג ואמר לו "ידידי, אני מאמין שתצא מהמצב. איך כתוב פה… אין ייאוש, אז יאללה רוץ לעסק שלך תלחם מול הבנקים, אתה צעיר, החיים לפניך". "תודה, תודה לך על הכל" והם לחצו ידיים ונפרדו בחביבות. קונדי ניצב מאחורי הג׳יפ הלבן שלו והרהר "הרי אני תלשתי בבוקר שישה סטיקרים, את כל מה שהודבק, והנה צביקי תלה סטיקר נוסף מבלי שארגיש, וכנראה חזר לישון… שיהיה בריא". קונדי התחיל לקרוא את הסטיקר "ה' איתך עמך ואצלך, ייאוש לא קיים בעולם כלל, הכל יתהפך לטובה".
ואז חלפה מחשבה נפלאה במוחו של מנחם קונדיטון המוסכניק החביב "אני לא מאמין, ממש לא מאמין, סטיקר אחד קטן שתלוי בקושי שעה על השימשה האחורית של הג'יפ שלי הכניס שמחת- חיים ועידוד ליהודי מיואש – בין חיים למוות – והחזיר לו את הצבע לפנים. זה רק סטיקר. ואם סטיקר עושה כל כך טוב ליהודי, מי יודע איזה אור מכניסה התורה ללב של הבן-אדם, הרי צביקי שלי דומה ללפיד של אור ואהבה".
לפתע צלצל הפלאפון. על הקו צביקי. "אבא אני הכי אוהב אותך בעולם. אתה האיש הכי קדוש שלי, אני מבקש סליחה, בבוקר הורדת את כל הסטיקרים אבל בלי שהרגשת הדבקתי סטיקר נוסף לפני שיצאת. אבא אל תכעס, אני בסך הכל רוצה שגם הג'יפ שלנו יפרסם שאין ייאוש בעולם כלל, להסביר לאנשים שיש אבא בשמים שאוהב ודואג להם. אתה לא כועס אבא נכון?". קונדי הינהן בראשו והפטיר בחיבה "כועס? אף פעם לא כעסתי". חלפה שנה וחצי. שעת בוקר, מרצדס כחולה גולשת באיטיות לכיוון המוסך של קונדי. השימשה ודלתותיה עמוסים סטיקרים מאירי עיניים. הג'יפ של קונדי הוא צעצוע קטן, לעומת הסטיקרים של המרצדס המודבקים מכל הצדדים. אורן גינצבורג איש העסקים חובקי-העולם נכנס פנימה. קונדי מביט בו בעין בוחנת. "אנחנו מכירים, נכון?". "כן" משיב גינצבורג "אני מהסטיקר, רציתי לשמח אותך, מאותו בוקר של הסטיקר, נכנסה בי מוטיבציה אדירה. הפכתי עולמות, הכנסתי שותפים, קיבלתי אשראים, החזרתי חובות, וברוך השם, הגלגל העיסקי התהפך לטובה".
"אני מאושר" אמר קונדי "זו סיבה לשתות לחיים". הוא הוציא כיפה קטנה מכיסו, שלף בקבוק ויסקי עם שתי כוסות ומזג לגינצבורג. "הבן שלי אמר שצריך לברך 'שהכל נהיה בדברו' על ויסקי, רגע רגע אתן לך כיפה אדון גינצבורג". "לא צריך קונדי, לא צריך. הכיפה שלי כבר שנה וחצי על הראש, מאז המפגש שלי עם הסטיקר שלך". "זה הסטיקר של צביקי הבן שלי, הוא אחראי על ההדבקות". השניים ברכו ולגמו מן הוויסקי. לפתע – כרוח סערה – נכנס צביקי למשרד ואמר: "אבא, אתה לא תאמין, בחיים לא ראיתי מכונית מודבקת עם סטיקרים כל כך יפה, מכל הצדדים. חתיכת אוטו שיכול להחזיר בתשובה את כל כביש החוף… באמת כל הכבוד".
קונדי וגינצבורג פרצו בצחוק. "אני חזרתי לחיים, וחזרתי בתשובה בזכות הסטיקר שלך" סיפר גינצבורג את העלילה המרגשת. "אתה רואה אבא" שמח צביקי "הנה קיבלת איתות מבורא עולם, מה יכול לעשות סטיקר קטן בעיקר כשהוא על ג'יפ הקדוש שלך".
Categories:
הסיפור השבועי
