קנאה הרסנית
להלן סיפור מאלף, שעובד מסדרת הספרים "אמונה שלמה" על חמישה חומשי תורה, שערך ידידי ורעי ר' צבי נקר. המלמדנו כמה עצומה כוחה של קנאה ולאלו נזקים עלולה חלילה להוביל.
שמי יוסי (שם בדוי). כשהייתי בחור למדתי בישיבה במרכז הארץ. הייתי בחור חברותי, ובין הסדרים הייתי אחראי על אוצר הספרים של הישיבה. מטבעי אני מסודר ומשום כך החלטתי שגם 'האוצר' יהיה מסודר, כרוך וממוספר, כדי שיהיה קל למצוא כל ספר וספר. ואפשר לומר, שממש בניתי את אוצר הספרים של הישיבה. מתוקף התפקיד, שהוטל עליי, הייתי בכל ההפסקות עסוק בענייני ה"אוצר", דבר שחייב אותי להיכנס ולצאת תדיר את בית המדרש. בכל פעם שנכנסתי לביהמ"ד הייתי רואה את מנשה חברי לשיעור שיושב בפינתו ולומד בהתמדה עצומה.
קנאתי ביכולת שלו להתמיד וללמוד כ"כ הרבה שעות ללא הפסקה, ובמקום לעודד אותו ולחזק אותו שימשיך ויעלה, התחלתי להפריע לו בלימודו. בתחילה לקחתי לו את הספרים, שלמד בהם ומניח אותם בכריכיה ואומר לו, שהם צריכים תיקון והדבקה, ולא החזרתי אותם במשך שבוע ימים, אך הוא לא התעצל והשיג ספר אחר מגמ"ח ספרי לימוד וממשיך בלימודו.
הקנאה העבירה אותי על דעתי והתחלתי לביישו בפני הבחורים, שכל מה שהוא עושה זה הצגה, והכול רק כלפי חוץ. חלקם העירו לי שהמעשה שאני עושה הוא אסור ע"פ ההלכה. לאחר זמן מיררתי את חייו וסחפתי אחריי קבוצת בחורים, שלא נתנו לו מנוחה.
השיא היה בפורים. המתנו לו במסדרון הפנימיה וכשהוא עבר זרקנו לעברו חבילת נפצים שהתפוצצה ע"ג ידו וגרמה לו לכוויה. את ליל פורים עשה בחדר מיון, ואנחנו המשכנו בשמחת פורים כאילו לא אירע דבר. לאחר שושן פורים הוא לא חזר לישיבה. חשבנו, שהוא מטפל בפצעי הכוויה. אך כשלאחר חופשת פסח הוא לא חזר, הבנו שהוא עזב. בתוכי שמחתי ש'התפטרתי' מה"ספר-מוסר" שבדממה נזף בי בכל פעם, שהייתי נכנס לישיבה, וגורם לי לתביעה עצמית.
יום אחד המשגיח מסר לנו שיחת מוסר נוקבת על חומרת עוון בין אדם לחברו. ובאמצע השיחה החל לבכות ולספר, שמנשה מהשיעור שלנו נשבר, ממה שעשינו לו ועזב את עולם התורה לחלוטין ועבר לגור בחו"ל אצל דודים שלו, שאינם שומרי תורה ומצוות ל"ע.
חלפו עשרים שנה. הטלפון שבכיסי צלצל, ומהעבר השני נשמע קול סדוק של אבי. "אבא! מה קרה?" שאלתי. "אני בדרך לביה"ח בילינסון, תגיע מהר". לא שאלתי שאלות, הודעתי לחברותא שלי בכולל, שאני יוצא לביה"ח תוך שאני מבקש, שיזכירו את שם אבי לאחר תפילת מנחה לרפואה שלמה. בביה"ח התברר, שיש לאבי בעיה חמורה בכליות, והוא זקוק להשתלת כליה. התחלנו אני ואחיי בבדיקות התאמה לתרום לאבי. לאחר שבועיים קיבלנו תשובות שליליות. אף אחד מאתנו אינו מתאים. התחלנו להתייעץ עם עסקנים רפואיים והבנו, שצריך לבדוק בחו"ל, אם יש תורם מתאים.
חלף חודש ימים וקיבלתי טלפון מאחד העסקנים, שמצא תורם מתאים בבלגיה, אך הוא דורש סכום עצום עבור הכליה. התכנסנו והחלטנו, שכל אחד מאתנו ייקח הלוואה וביחד נשיג את הסכום המבוקש. לאחר שבוע ימים, יום לפני חג השבועות, עליתי על מטוס עם אבי לבלגיה, כשבכיסי מונחים שטרות כסף רבים, שנאספו ביזע ובדם מכל בני משפחתנו על מנת להציל את אבינו כשנחתנו בבלגיה המתין לנו רכב של מתנדב, חבר של העסקן הרפואי שהסיע אותנו למרכז רפואי, על מנת להכין את אבי לניתוח. אני חיפשתי מקום להתאכסן בו, שיהיה קרוב לביה"ח המקומי ולקהילה היהודית, כדי שאוכל לחוג את חג שבועות. עצרתי מונית ובאנגלית עילגת בקשתי, שייקח אותי לאזור היהודי.
הנהג, נסע ברחובות ובסמטאות צרות. לפתע עצר בפתח בניין, שמתוכו יצאו שני גברים חסונים. הם פתחו את דלת המונית ושלפו אותי החוצה. כיסו את ראשי בשק שחור שלא אראה כלום. עלינו במעלית ונכנסנו לדירה, הם הכניסו אותי לחדר, נעלו את הדלת והלכו להם. פחדתי מאד. לא ידעתי מי הם, ומה רצונם. אולי הם חטפו אותי? אולי הם מעוניינים בכספי? כשקמתי, היה כבר לילה ונזכרתי שעכשיו ליל חג השבועות. למרות הפחד שחשתי, החלטתי שלימוד התורה וודאי יגן עליי – ובפרט בחג מתן תורה.
התחלתי לחזור על סוגיות מהתלמוד, שזכרתי בע"פ, תוך שאני מנגן את הגמרא בקול, דבר שנסך בי תחושת ביטחון. לפתע שמעתי מעבר לדלת קול בכי של אדם. פסקתי מלימודיי. ואז נפתחה הדלת. בפתח עמד בחור חסון, כשהוא מנגב את הדמעות מעיניו, ולהפתעתי פנה אליי בעברית. "אתה מישראל?" -"כן!" עניתי. "להיכן הגעתי?" שאלתי. "לדירת המסתור של מקס". "מה זו הדירה הזו?" שאלתי. הוא הביט בי ואמר: "לכאן אני מביא את האנשים, שאני רוצה להעלים!". ואז קולו התעדן והוא המשיך: "עמדתי מאחורי הדלת ושמעתי אותך מנגן סוגייא בגמרא, זה הזכיר לי ימים טובים יותר"…
"גם אני פעם למדתי גמרא בהתמדה עד שאחד הילדים הציק לי ולא נתן לי מנוחה עד שנשברתי ועזבתי הכל, כיום אני שולט על העולם התחתון". "אתה זוכר מה שם הבחור?"- " קראו לו יוסי", השיב. רעד חלחל בגופי. "אתה מנשה?" שאלתי. "את השם הזה השארתי בישראל, כאן אני מקס", השיב בתקיפות. הסטתי את עיניי וראיתי את הצלקת בכף ידו. השפלתי את עיניי ופלטתי: "אני מבקש סליחה".
הבטתי בעיניו ואמרתי בלחישה. "אני יוסי! אני עשיתי לך את הצלקת ביד, כי קינאתי בך. אני מבקש, שתסלח לי", התחננתי בדמעות ופרצתי בבכי. "הגעתי עד לבלגיה במחשבה, שהמטרה, היא שאבי יעבור ניתוח, אבל כנראה הסיבה האמיתית היא, כדי שאפגוש אותך ואוכל לפייס אותך, אנא סלח לי", התחננתי. מקס סיפר: "קיבלתי מידע, שצריך להגיע ישראלי עם הרבה כסף, ולאחר בירור קצר נודע לי שזה אתה. הנחיתי את אנשיי שיביאו אותך לכאן, כדי שאשלח אותך למקום שממנו לא חוזרים". השבתי- "אני גרמתי לך להגיע למצב הזה, ואיני עוזב את העולם, עד שלא תחזור בתשובה שלמה".
מקס חייך ואמר: "אז בוא נלמד". הוא הוציא גמרא מסכת גיטין. "זו הגמרא, שלמדנו בישיבה בזמן שעזבתי. מאז אני מביט בה בכל יום ומחכה לפתוח אותה". התחלתי ללמוד איתו. הוא זכר את הסוגיות כאילו לא עברו עשרים שנה. במוצאי חג שני לקח אותי למרכז הרפואי, שבו שהה אבי ודאג שהוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר. לאחר כחודש אבי השתחרר, ובאתי להיפרד ממנו. הוא חייך אליי ואמר: "אני עוד אבוא לארץ". עברו מאז שלוש שנים. לפני חודשיים הוא עלה לארץ וקנה דירה בירושלים. כשנפגשנו, לא זיהיתי אותו. את פניו עיטר זקן מסודר וכיפה גדולה לראשו. מה רבו מעשיך ה'.
