פרשת מקץ
האינסופיות של הבורא יתברך:
רבותינו לימדו אותנו (אבות ב' יט') "ודע מה שתשיב לאפיקורוס". היום אמנם הוויכוחים כבר אינם אידיאולוגיים כבעבר, יש כאן ושם בודדים שנשארו, היום העולם חי תחת כותרת של הפקרות ותאוות , איש בליעל היינו בלי עול. פעם גם אם האידיאלים היו מעוותים אך לפחות הייתה משמעות שסחפה הובילה ועיצבה דעת קהל, היום הנושא הוא "חיה ותן לחיות" – אל תפריע לי ולא אפריע לך. כיון שהנושא בו נרצה לגעת הפעם הינו יסודי ומהותי, נכנס קצת לנקודה פילוסופית משנים קדמוניות, וננסה לסדר את הדברים למען ירוץ הקורא בו.
הרמב"ן (סוף פרשת בא) פורס בקצרה את דעותיהם של הכופרים השונים בנוגע להשגחת ה' יתברך על העולם. וז"ל "הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה. מהם כופרים בעיקר אומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא. ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו "איכה ידע אל ויש דעה בעליון" (תהלים עג' יא'). ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ".
דהיינו בקרב עובדי העבודה זרה היו ג' תפיסות מרכזיות: א) העולם קדמון ללא בורא שברא אותו חלילה. ב) יש בורא אלא שהוא לא יודע מה קורה בעולם, היינו ברא אותו ועזב אותו לאנחות. ג) יש בורא שגם יודע מה קורה, אלא שעם הידיעה הזו הוא לא עושה כלום כי זה לא עניינו.
רמח"ל (דעת תבונות ח"א אות לו') מרחיב את היריעה לחמש תפיסות שונות סביב אי הכרת הייחוד (הן בקרב עובדי עבודה זרה, והן אצל המצוי אצל עמי הארץ ופושעי ישראל) ואלו הן: א) הקב"ה כל כך גבוה וקדוש שהוא נעלה מעל העולם השפל, והמלאכים המזלות וכוכבי השמים הם אלו שמשגיחים על כל הנעשה בעולם. ועל כן עובדי האלילים בתקופה הקדומה בנו מזבחות והקריבו להם קרבנות במטרה למשוך אל עצמם את השפע שיש להם. ב) יש שתי רשויות חלילה, כיון שהבורא כל כולו טוב, ומאידך רואים שיש גם רע בעולם, ממילא לא שייך שהרע הזה ממנו כיון שהוא טוב בתכלית לכן יש רשות הפועלת טוב ויש את הפועלת רע. ג) השליטה בעולם היא של חוקי הטבע, והאדם יכול לנצל אותם לצרכיו כרצונו. ויש האומרים שהכל תלוי במזל. ד) מלכתחילה עם ישראל היו העם הנבחר, אלא כיון שהרשיעו הקב"ה זנח אותם והחליפם באומה אחרת (טענה נוצרית מובהקת). ה) אלו הסוברים שאפשר לפעול נגד רצון ה' ולהשתמש נגדו בכשפים ובמלאכים. עד כאן עיקרי הדברים בקצרה.
לא ניתן במסגרת קצרה זו להרחיב בעניין, רק ניגע בנוגע לענייננו.
עצם האמירה כי הבורא גבוה ונעלה מכדי להתעסק בזוטות העולם ביחס אליו, היא סתירה מיניה וביה. כי אם הבורא הוא אין סופי, וכי הפרש של מרחק כזה או אחר הוא מקרב יותר לאין סוף, הרי האין סוף הוא אין סוף ומה שייך לומר כי הוא גבוה מכדי לעסוק בקטנים ממנו. ואכן הם לא שמים לב לסתירה הזו, כך שהטענה הזו נופלת מעצמה.
הכלי יקר (מקץ מא' א') עומד על נקודה מעניינת בנוגע לנושא שלנו. הרי כשאדם מתמנה למשרה רמה, יש לו מין תחושת עליונות על חבריו והוא מסתכל עליהם מלמעלה. כבר לא יאה לו להתחבר עמהם הרי הוא אדם חשוב ומורם מעם. וזו הייתה טענת הפילוסופים בנוגע לה' יתברך, כיון שהוא כה קדוש ומורם מכולם כלל לא מעניין אותו מה קורה בעולם. כמו שלהבדיל לא יעניין אדם מה קורה עם נמלים. וכדי לבטל את הדעה המוטעית הזו, נאמר (שמואל א', ב' ג') "אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה יצא עתק מפיכם כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות". ומבאר הכלי יקר – שכוונת הפסוק היא אל תאמרו שבגלל שהקב"ה כה מרומם, לכן אין לו ידיעה בפרטי הנעשה בעולם השפל. אלא יש לה' יתברך ידיעה בכל, ולו נתכנו כל עלילות מעשי בני האדם. וזה נרמז בשם הוי"ה.
הקב"ה צירף בשמו יתברך ארבע אותיות שכשהם נכתבים במילואם היינו יו"ד. ה"א. וי"ו. ה"א. התוצאה המתקבלת היא המספרים המועטים ביותר מבין כל אותיות הא' ב' הנכתבים במילואם. וכך אמרו חז"ל (מגילה יא'.) "אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו". מן הכתובים שנאמר (תהלים סח' ה') "סולו לרוכב בערבות ביה שמו". דהיינו עם כל זה שהקב"ה הוא רוכב ערבות בשמי השמים למעלה, אף על פי כן ביה שמו היינו מאותיות שמו יתברך כאמור ניכרת ענוותנותו.
והרי אמרו חז"ל (ילקו"ש מלכים רמו') על מנשה שבשעה שמלך אשור אסר אותו והכניסו לסיר הנחושת במטרה להמית אותו, פנה מנשה לכל העבודות זרות להם עבד, וכצפוי לא היה כל מענה. ואז הוא פנה לקב"ה ואמר אבא לימד אותי שאתה קיים, ואם לא תענה לתפילתי אין הבדל בינך לבין כל האלוהים שפניתי אליהם. ואכן החוצפה הרקיעה שחקים, עד כי מלאכי שמים סגרו את כל חלונות הרקיע שהתפילה לא תתקבל. ואמרו המלאכים לקב"ה וכי אדם שהעמיד צלם בהיכל והגדיל להרשיע יש לו תשובה. אמר להם הקב"ה, אם אינני מקבלו הרי נעלתי דלת בפני כל בעלי התשובה. והקב"ה חתר לו חתירה מתחת כיסא כבודו.
ויש לעיין מה מנשה טען כאן שאם הקב"ה לא עונה לו הוא שווה חלילה לאותם צלמים, הרי אותם צלמים מן הראוי כיון שעבד להם שיענו לו, וממה שלא עזרו לו מוכח כי אין בהם ממש. אך הקב"ה שרק מרד בו ועשה הכל להכעיס אותו, וכי יש צד שתגיע לו עזרה כלשהי, אם כן מה ההוכחה שכולם שווים.
אלא מבאר הרב פינקוס זצ"ל (תפארת שמשון דברים עמ' לא') למנשה הייתה טענה מאוד חזקה, הוא אמנם ביטא אותה בשיח פרובוקטיבית אך זו הטענה שכביכול הכריעה. הרי הבורא יתברך אין לו גבול וסוף, ואם תשובתי לא תתקבל מחמת גודל העבירות שעשיתי, סימן הוא כי יש חלילה גבול לרחמי ה' יתברך שכביכול אין לו איך לעזור לי ולהושיע אותי. ואכן בדרך המקובלת זה לא עבד, ולכן המלאכים סגרו את כל השערים. אולם מחמת עומק רחמי ה' יתברך הוא חתר לו חתירה מיוחדת, חידוש מיוחד שרק הבורא יכול לחדש ותשובתו התקבלה (ועיין עוד בשערי תשובה לר' יונה, ש"א אות מב' ודו"ק).
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
