פרשת לך לך
מעשה בחכם אחד מקובל גדול, שמצאו לו עלילה בשקר מצד הממשלה, והמושל הניחו בבית האסורים. ולא הִנִּיחוֹ לישב עם האסורים ביחד, אלא הניחו בחדר אחד קטן, שיהיה בבית האסורים לבדו. וציוה שאין רשות לשום אדם לבא אצלו ולדבר עמו. ואחר שנחבש בבית הסוהר ההוא שלשים יום, יצא זכאי בדינו בבית הועד של המשפט, ויצא לשלום מבית הסוהר ביום האחד ושלשים לכניסתו לשם. אך בדרך נס נתן לו השם יתברך יִשוב הדעת בבית הסוהר, והיה לומד סוד בימים ובלילות, וזכה לחדש חדושים רבים על דרך הסוד, ונעשה אצלו שיעור חשוב (=כמות חידושים מכובדת).
וכשחזר לביתו ביום ל"א, נשאר בליל ל"ב נבוך מאד על מטתו, לדעת מה זה ועל מה זה קרה לו הדבר, להיות אסור שלשים יום במקום צר כזה. והן אמת אשר עֲזָרוֹ השם יתברך, ועשה חיבור על דרך הסוד, ולא היה לו שם מחסור מצד הנפש, אך ודאי מצד הגוף היה לו צער גדול, ולמה היה לו כך? והיה זוכה לחבר חיבור זה בביתו, ולמה הוצרך לבא כאן?
וישן אותה הלילה מתוך הרהור ומחשבה לחקור על מה שהיה לו בזה, ויחלום אותה הלילה חלום אחד, שהוא לבדו היה מהלך במדבר גדול, והנה לקראתו זקן אחד מהודר מאד, וידמה בעיניו שזה הזקן הוא מבני עולם הבא, או מלאך מן השמים, והולך בצורת אדם. ויגש אליו ויאמר לו: אדוני, אני נבוך בדבר אחד, אם תוכל להודיעני טעמו של דבר. ויענהו: דבר דבריך. ויאמר: הגד לי מה הסיבה אשר נחבשתי שלשים יום בבית הסוהר, שהיה קשה, צר ומר. ויאמר לו הזקן: תחזיר ראשך ותראה מה יש אחריך! והחזיר ראשו וראה שלשה סיעות של ילדים, כל סיעה יש בה ילדים הרבה, ומהלכים בזה אחר זה, וכולם הפרצופים שלהם שוים ודומים לפרצוף של החכם ההוא, וכולם יפי תואר ויפי מראה בתכלית החשיבות והיופי.
ויאמר לו הזקן: בעבור אלו הילדים נכנסת לאותו בית הסוהר הקשה, כי אלו הילדים היו נשמות קדושות מגולגלים בדומם שבחדר ההוא הקטן שישבת בו שלשים יום, יש בהם שהם משורשך מצד הנפש, (ויש מהם שהם משורשך מצד הרוח), ויש מהם שהם משורשך מצד הנשמה, ולכן כולם דומים לך, ולכך נחלקים לשלשה סיעות, וכל סיעה תקנת ובררת אותם בעשרה ימים. ולכך ישבת שם שלשים יום, ואי אפשר היה לתקנם ולהוציאם אלא רק על ידי לימוד הסוד שתלמוד במקום ההוא ממש, ולא תוכל למשוך אותם מרחוק על ידי לימוד שתלמוד בביתך, וגם אי אפשר שיהיה תיקונם על ידי אדם אחר זולתך, ולכך גלגלו מן השמים שתהיה עלילה עליך, כדי שבעבורה תכנס לאותו בית הסוהר, וְלוּא לא היתה העלילה, איך יימצא מצב שתלך אתה שם ותלמוד לימוד של הסוד. וגם בהשגחה פרטית מן השמים שמו בלב המושל, שיגזור שלא יהיה רשות לשום אדם לבא אצלך, כדי שלא יפריעוך מלימודך, כי היום קצר והמלאכה מרובה, ונתן לך השם יתברך ישוב הדעת שתלמוד הסוד בלי שום בלבול כלל, כדי שיהיה כח בלמודך ובחדושי תורה שלך להוציא אותם הנשמות מאותו הכֶּבֶל של הדומם שמגולגלים בו באותו מקום. וכן עשית, והצלחת בזה, והרי אלו הילדים ההולכים אחריך הן הן בניך שתמצאם לפניך בעולם הבא בגן עדן ותשמח בהם. ראה כמה הרווחת באותם השלשים יום, וכמה טובה השגת בהם. וכל אלו הנשמות היו מצפים לביאתך שם. ובפרט כי היו שם נכרים טמאים עוסקים בניאוף וכיוצא, והיו מוסיפים טומאה באותו מקום קודם בואך, והיה צער גדול לאותם הנשמות. ובביאתך שם יצאו לחירות!
ויקץ החכם משנתו, והנה חלום, וישמח על הדבר, ויעש מן חדושי תורה שחידש שם חיבור אחר, וקרא שמו "מתיר אסורים". עד כאן המעשה.
נמצא מהלך האדם וטלטולו ממקום למקום ומעיר לעיר הכל בהשגחה פרטית מאת השם יתברך לטובת האדם ההוא, לקבץ נדחיו המפוזרים והמגולגלים בדומם וצומח ובעלי חיים, וכל שכן וקל וחומר איש קדוש כאברהם אביעו ע"ה, אשר ציוהו השם יתברך לנסוע מעירו לארץ כנען, אשר רב המרחק ביניהם, ודרך קשה ביניהן, שבודאי נסיעה זו היא לטובתו, לקבץ ולברר ניצוצות קדושה וחלקי הנשמות השייכים לשרשו, הן מחלק הרוח הן מחלק הנשמה.
וידוע שבכל מקום שנאמר "לְךָ" דרשו רז"ל הכוונה: לך לטובתך. וכמו שאמרו על פסוק "שלח לך אנשים", וכן על פסוק "קח לך סמים", וכן "עשה לך שתי חצוצרות כסף", שבכל אלה דרשו "לך" – להנאתך ולטובתך.
וכן כאן אמר לו השם יתברך לאברהם אבינו ע"ה: "לך לך", רצונו לומר: הליכה זו שאני מצוך היא לטובתך, ואף על פי שיש בה טורח, אתה תשמח בה, שבזה תרויח הרווחה גדולה שאתה מוציא נשמות "מארצך" – כלומר אותם שהם משורש הנפש שלך, ועוד "וממולדתך" – אותם שהם משורש הרוח שלך. ועוד "מבית אביך" אותם שהם משורש הנשמה שלך. ואתה תוליכם ותביאם "אל הארץ" הידועה, היא ארץ החיים, שהיא גן עדן, "אשר אראך" שם לאותם הילדים שלך, כי כאן בעולם הזה אין אתה רואה אותם בעיניך, אבל שם בארץ החיים אראך אותם, ושם תכירם ותאמר: "בני הם, אשר נתן לי אלקים בזה".
עד כאן מועתק (כמעט מלה במלה) מספר "עוד יוסף חי – דרשות" של רבינו יוסף חיים, הבן איש חי, זצוקללה"ה (=זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא) זתע"א (=זכותו תגן עלינו אמן).
ועוד ידוע מעשה מהאר"י ז"ל, שפעם הוציא את תלמידיו ללמוד מחוץ לעיר, וישבו בצילו של עץ אחד גדול מאוד, והיה האריז"ל דורש בסתרי תורה, ועיניו פקוחות כלפי מעלה, לכיוון העץ. ושאלוהו תלמידיו מדוע עיניו פקוחות על העץ? וענה, שרואה בעיניו את כל הנשמות המגולגלות בעץ הזה, בכל ענפיו ובכל עליו, ורואה איך על ידי דברי התורה הנאמרים בצילו של העץ, באות הנשמות לידי תיקון, ופורחות למעלה למקומן, ומרוב נשמות שעולות מן העץ, עיניו משתאות לראות המחזה הזה.
ומזה נלמד מוסר אנחנו. הרבה פעמים קורה שאדם נאלץ "להיטרטר" ממקום למקום, ולפעמים הוא כועס מדוע ולמה הוא צריך להגיע לאותו מקום. והוא אינו יודע שיש לו תיקון שהוא צריך לעשות באותו מקום, וצריך שדווקא הוא יגיע לשם, ורק הוא יכול לעשות את התיקון ההוא, והדבר הוא לטובתו, כדי שירוויח בזה שכר גדול לעולם הבא. וצריך דווקא את אותן הנסיבות והמצבים שהוא הגיע אליהם, כדי שהתיקון יהיה על הצד הטוב ביותר.
ולכן מי שהוא החכם, במקום להתמלא בטרוניא ובתלונות, ישתדל שבכל מקום שהוא נמצא לעסוק בתורה ובמעשים טובים, לתקן את התיקון הראוי לאותו מקום, ולא לאבד את ההזדמנות להביא את עצמו ואת אחרים לתיקון. לדעת שלכל מקום שהגעת – היית צריך להגיע. אדם טעה בדרך, והגיע לאיזה "חור" ב"קצה העולם". אדם הגיע ח"ו לבית חולים. הוזמן לאיזה מקום לא מוכר ומרוחק לפגישה או לכל ענין אחר. נאלץ לעבור דירה, נאלץ לשנות מקום עבודה – אם הגעת לשם, אתה צריך להיות שם. אין להצטער, יש לנצל את ההזדמנות.
ויש לבאר לפי זה את הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לז, כג): "מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ, וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ". ה' מכונן ומכוון את צעדי רגליו והליכתו של האדם, כדי שיבוא לידי התיקון, אך הוא "ודרכו יחפץ" – הוא רוצה ללכת דווקא בדרכו, בדרך שתכנן ללכת בה, ומצטער מדוע הוסט מסלולו מלכת בדרכו. והוא אינו יודע שזה מה', לצורך תיקון מסוים.
וכן כתב גם שלמה המלך ע"ה (משלי כ, כד): "מֵה' מִצְעֲדֵי גָבֶר, וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ". ופסוק זה כבר ברור מאליו… שבת שלום.
