פרשת במדבר
מובא במדרש שבני ישראל ישנו כל הלילה שלפני מתן תורה, לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה, הם ישנו כל כך טוב שאפילו הזבובים עקצו אותם, וכשבא הקב"ה לפנות בוקר לתת להם את התורה מצא את העם שהם ישנים והיה צריך להקיצם משנתם, וזוהי שאלתו של הקב"ה 'מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה', ומכאן הגיע המנהג שבליל חג השבועות נשארים ערים כל הלילה ולומדים תורה, בכדי לתקן את השינה של בני ישראל בליל מתן תורה.
על כך אומר הרבי מליובאוויטש: מכל סיפורי התורה אנחנו צריכים ללמוד דרך והוראה בעבודתנו. ובפרט מסיפור כזה שעם ישראל לא התנהג כראוי, שהרי 'לא דיבר הכתוב אפילו בגנות בהמה טמאה', ואם סיפרו לנו את זה ודאי שאנחנו צריכים ללמוד מכך הוראה חשובה לחיינו.
לכאורה אפשר ללמוד מכאן הוראה פשוטה ביותר, פשוט לתקן את הדבר עם ישראל הלך לישון בזמן קבלת התורה, התיקון הוא שכל שנה ושנה בזמן קבלת התורה נצטרך להיות ערים כל הלילה.
אבל אם נאמר כך לא יהיה מובן לשם מה צריך לספר לנו את פרטי הדברים ש'שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה' ושהפרעושים לא עקצו אותם, מספיק היה לכתוב רק על זה שהם ישנו וזהו. מכך שהוסיפו לנו את הפרטים האלו משמע שאנחנו צריכים ללמוד עוד הרואה חשובה בעבודת ה'. ידוע הדבר שעם ישראל מרוב השתוקקותו לקבל את התורה הם החלו לספור את הימים, זכר לה אנחנו סופרים כיום את ספירת העומר, וע"כ נשאלת השאלה הגדולה: אם עם ישראל כ"כ חיכה למתן תורה איך הם הלכו לישון?!
התשובה היא כך: השינה של עם ישראל לא הייתה מתוך ההסיחו דעתם ממתן תורה, אדרבא זה היה אחד מההכנות שלהם למתן תורה והראייה לכך היא, מזה שהפרעושים לא עקצו אותם כ"א השינה שלהם הייתה מתוך היסח הדעת, הקב"ה לא היה עושה להם נס שהפרעושים לא יפריעו להם, ומכאן הוכחה שהשינה הזאת שימשה להם כהכנה לקבלת התורה .
האדמו"ר הזקן מסביר בספר התניא (פרק לז) שנכון שנשמה בגוף יכולה להשיג דבקות באלוקות, אבל זה כאין ערוך למה שהנשמה בטרם ירידתה לגוף יכול להשיג, מכיוון שהגוף הגשמי לא יכול לסבול דביקות כ"כ גדולה. ובשעה שהולכים לישון הנשמה מתערטלת מן הגוף ועולה למעלה, ואז היא מסוגלת להשיג השגות גבוהות יותר מאשר בהיותה מלובשת בגוף גשמי כשהוא ער, ולכן בני ישראל שכבו לישון לפני מתן תורה כדי שיוכלו להשיג השגות גדולות בכדי שזה ישמש להם כהכנה מתאימה לגלויים שיזכו להם בעת מתן תורה.
וזהו גם מה שכתוב במדרש ש'שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה' שככל שהאדם מתייגע ומזדכך כשהוא ניעור, כך גם עולה הנשמה ומשיגה השגות נעלות בשעת השינה. לאחר הסיום של ספירת מ"ט הימים מגיעים ל'עצרת' ו'הלילה קצרה' – החושך והעלם של העולם הזה הגשמי נהייה קטן, שהרי הושלמה כל העבודה ומוכנים לגילוי של מתן תורה, ולכן בזמן כזה השינה היא עריבה ואפשר להגיע למדרגות גדולות ביותר. עד כדי כך שגודל העילוי של עם ישראל התבטא בכך שהשינה שלהם השפיע על העולם עד שאפילו בעלי חיים לא הפריעו לשנתם.
אבל למרות כל זאת זה לא היה לרצונו של הקב"ה שהרי לפני מתן תורה היה חיבור בין הרוחניות לגשמיות והחידוש של מתן תורה הוא שהמצוות שהאדם מקיים פועלות זיכוך בדברים הגשמיים, ולכן הקב"ה רצה שהעם יקדשו את עצמם דווקא כשהם נשמות בגופים, כיון שע"י זה אפשר להשיג את עצמותו יתברך באופן שלא ניתן להשיג ע"י נשמה בלי גוף.
ההוראה למעשה שאנו לומדים מכל הנ"ל הוא: שיש כאלו שטוענים מה לי ולחושך של העולם לשם מה עלי לעסוק בעניינים גשמיים, עדיף שאפרוש מענייני עולם הזה ואעסוק בתורה ועבודה לעצמי, וזאת משום שלמדתי וייגעתי בתורה ובמצוות שעד שהגעתי לדרגת 'עצרת' והלילה נתמעט בצלי (החושך קצרה) וע"י הסתגרותי אצליח להגיע לדרגות יותר נעלות (שינה של עצרת עריבה) ואוכל לפעול ששום דבר לא יפריע לי (הפרעושים לא עקצו) על כך אומרים שזאת הייתה ההתנהגות של עם ישראל לפני מתן תורה שאותה צריך לתקן, וזאת ע"י עבודה של 'ירדו לתחתונים' להתמסר לזולת אפילו אחד כזה שבמדרגה פחותה ממנו, ועי"ז מתווסף עילוי גם אצלו, בדוגמת 'ומתלמידי יותר מכולם'.
יהי רצון שנזכה במהירה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי הי"ו מלוד
לע"נ שרה בת מיכאל וציפורה אשת סימון
