פרשת תצווה
משמעות הזיכרון אצל הבורא יתברך:
"ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זיכרון לבני ישראל, ונשא אהרון את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזיכרון" (שמות כח' יב'). וברש"י "לזיכרון – שיהא רואה הקב"ה השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם.
והדבר צריך פירוש, הרי על הקב"ה אנו אומרים בתפילת המוסף של ראש השנה "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית.. כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך". אם כן מה הצורך בזיכרון זה שיראה לפני ה', הרי הכל גלוי וידוע לפניו.
ואם כי הספורנו (שם) כתב וז"ל "להשיג רחמים על ישראל בזכותם", עדיין יש להבין מה צורך בזה כדי לעורר רחמים, ממה נפשך אם יש מקום לרחמים אזי שיתעוררו מבלי צורך בזיכרון חיצוני, ואם אין מקום לרחמים אז מה אבני האפוד כן יעזרו.
מובא במדרש (תהלים קכא') "ה' צלך על יד ימינך" – את אותה הצורה שהאדם מראה לצל, זוהי הצללית שהוא יקבל, כך השגחת הבורא חופפת על האדם באותה מידה בה הוא נשען על הבורא. אם הישענותו על הבורא הינה מלאה, אזי ההשגחה עליו תהיה מלאה לגמרי, אולם מי שנשען על הבורא באופן חלקי, ההנהגה עמו תהיה בהתאם על כל השלכותיה (כמו שכתב הרמב"ם במו"נ ג' נא' מצויין לקמן בשפ"ח עיין בתוכו, וכן חובת הלבבות בשער הביטחון).
הרי מבטה של העין הגשמית מטעה אותנו, ולא רק שהיא לא מסייעת להרגשה של "שיויתי ה' לנגדי תמיד", אלא היא אף מסייעת ומחזקת את הצד שנראה חלילה עולם כמנהגו נוהג. כי בתפיסה החומרית שלה היא רואה רק חומריות, וכידוע לא ניתן לראות רוחניות בעין בשר.
לכן בחר הרמ"א (או"ח א' א') לפתוח כך "שיויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול…".
ובדור שלנו דור "עקבתא דמשיחא", הורו לנו גדולי רבותינו זצ"ל כי עיקר העבודה בדור זה היא על עניין האמונה, לחזקה ולמשמש בה כל הזמן. בפרט עם הקדמה הטכנולוגית בה ההרגשה של כוחי ועוצם ידי התגברה והתעצמה לאין שיעור, שכן המכונות והתעשייה הם מבשרי הבשורה העסקית, כך שבלחיצת כפתור, ליין שלם של מוצרים שונים נוצרים תוך זמן קצר. ומה שבעבר היה לוקח זמן רב, היום זה קורה במהירות שלא תאמן.
אולם מציאות זו של קיום העולם בדרך הטבע, היא רצון הבורא שיצר את העולם כך ובכוונה. משל לאדם שיש לו כלב והוא אילף אותו באופן בו על כל פעם שמביא לו את מקלו הוא מקבל חתיכת בשר שמנה. והנה הכלב בתפיסתו השטחית, חושב שזה חוק טבע, שכאשר מביאים את המקל מקבלים בשר. ואם אדונו ימנע מלתת לו בשר, הוא ירגיש שיש כאן שינוי כלשהו. אולם כל בר דעת מבין כי לרצונו של האדון אין שום חוקיות והדבר תלוי ברצונו הבלעדי. וכל זה כחלק מהניסיון האם נראה את יד הבורא על כל צעד ושעל, או שמא נסחף אחר המבט השטחי ותפיסתנו תישאר ירודה וחומרית.
אולם כל אחד מבין שקיים שוני בין הזיכרון המצוי אצל האדם, מהמושג זיכרון ביחס לבורא. ונסביר (על פי שפתי חיים מועדים א', עמ' קסב' וכו').
הפסוק הראשון אותו אנו מזכירים בברכת הזכרונות בראש השנה הוא מה שנאמר לגבי נח (בראשית ח' א') "ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה".
ופרש"י (שם) – "ויזכור אלוקים – זה השם מידת הדין הוא, ונהפכה למידת הרחמים על ידי תפילת הצדיקים..". כתוב כאן שהמבול היה כתוצאה מדין גדול שהעולם היה שרוי בו, אולם בכח תפילתו של נח הוא הפך אותה למידת הרחמים. וכמו שפירש רש"י בסוף הפסוק, שהקב"ה העביר רוח של תנחומים לפניו, במקום מידת הדין ששלטה עד לא מכבר בעולם.
מתפרש אם כן שהמושג זיכרון אצל הבורא יתברך, אינו כמו אצל האדם, שכן אין שכחה לפניו, אלא עניינה היא הפעלת אחת ממידותיו. אם לטובה אז הכוונה למידת החסד והרחמים, ואם חלילה למוטב הרי הכוונה היא למידת הדין.
כעת נותר לנו רק להבין, מה הצורך שיהיו אבני זיכרון עליהם כתובים השבטים, וכי לולי אבני האפוד הדבר חלילה היה נשכח מאת הבורא.
לאור מה שהובא לעיל, כי זיכרון הבורא פירושו הפעלת הנהגה, אפשר לבאר את הדברים ולומר כך – הרי ידועים דברי חז"ל (תנחומא נשא כד') "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא העולם, התאווה שיהא לו דירה בתחתונים".
ביאור הדברים – תכלית כל הבריאה היא הכבוד שמים שיוצא על ידי האדם שיש לו בחירה, ועם כל זה הוא מכופף את רצונו בפני הבורא, ומכניע עצמו בפניו. והנה השיא של כפיפות הקומה בפני הבורא, הוא בבית המקדש. פינת יקרת שם כל ההתנהלות מכוונת לבית המקדש העליון, ולכוונות עליונות.
כך שנמצא לו אדם בעולם החומרי והמגושם, ועם פעולות הנראות לכאורה שיא הגשמיות – שחיטה, ניתוח איברים והפשטתם, רחיצתם, מליחתם והקרבתם על גבי המזבח, הוא עושה פעולות שמצטרפות כשרשרת פנינים לציווי אלוקי.
והנה הכהן שעובד לפני ה' ונכנע לפניו, הוא מייצג את האדם הנכנע למרות רצונותיו הגשמיים, וכידוע (ברכות כו':) תפילות כנגד קרבנות תיקנום. וכשם שהקרבן מייצג כניעה, גם התפילה נקראת כך מלשון פתילה, כשם שהפתילה מחברת בין הנר לשלהבת, כך האדם מתקרב לבוראו באמצעות התפילה. וממילא עבודת הקרבנות הינה שוות ערך בדיוק לתפילתו של נח שהעבירה את הדין.
כך גם אותם אבני זיכרון, אותם לובש הכהן שמרבה כבוד שמים בבריאה, פועלים את העברת הדין והגברת הרחמים בעולם. כך שגם הם מפעילים את הנהגת הרחמים בעולם, בדיוק כמו תפילתו של נח. לכן היה צריך שדווקא השבטים יהיו כתובים על אותן אבנים, כי אין לך מי שמייצג את כבוד ה' בעולם בבחינת רבים כמו יב' השבטים (כפי המבואר במכתב מאליהו ה' עמ' 451 , שהם יב' בחינות פרטיות עליהם מיוסד הגילוי הכללי).
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
