פרשת וירא
"וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל".
אברהם אבינו נמצא ביום השלישי למילתו, היום בו הכאב מברית המילה הוא הכי גדול. אך כשרואה הוא הזדמנות לקיים מצות הכנסת אורחים, הוא רץ אליהם. ובאמת זה ענין חשוב מאד לרוץ לדבר מצוה, כדלקמן.
א. הספורנו פירש כאן: "שהתחיל מן הפתח לרוץ לכבודם, כי הזריזות לדבר יורה על חשיבותו בעיני המזדרז אליו, כענין וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו". כלומר הריצה לדבר מצוה מראה שהדבר חשוב בעיני האדם (ובודאי שמצוה שנעשית כך מעלתה גדולה יותר).
ב. ובפלא יועץ (ערך ריצה) כתב: "והריצה מורה על האהבה, כדכתיב: משכני אחריך נרוצה". עד כאן. כלומר שהרץ לדבר המצוה, זה מראה על אהבתו את הדבר, והרי זה מקיים המצוה מתוך אהבה.
ג. דוד המלך ע"ה כתב בתהלים (קיט, לב): "דרך מצותיך ארוץ, כי תרחיב לבי". ופירש המצודות: "בזריזות רב אעשה מצותיך, כי ידעתי אשר בעבורם תרחיב לבי בתענוגי עולם הבא". כלומר כאשר אדם מבין ויודע את השכר העצום והתענוג הגדול שיבוא לו על ידי עשיית המצוה, בודאי ירוץ בהתלהבות לקיים את המצוה.
ד. ובאמת היא מצות עשה מדרבנן לרוץ לדבר מצוה. במשנה בפרקי אבות (ד, ב) אמרו: "הוי רץ למצוה קלה". ועוד שם (ה, כ): "הוי קל כנשר ורץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים".
ובגמרא במסכת ברכות (ו, ב) אמרו: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה [ופירש רש"י: לפי שמראה בעצמו שעיכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי]. אמר אביי: במה דברים אמורים? כשיוצא מבית הכנסת, אבל כשבא לבית הכנסת מצוה לרוץ, שנאמר (הושע ו, ג): "נרדפה לדעת את ה'". אמר רבי זירא: בתחלה כאשר הייתי רואה את התלמידי חכמים שהיו רצים לשמוע את הדרשה של שבת, הייתי אומר: מחללים הם את השבת [פירש רש"י: שאמרו במסכת שבת (קיג, ב) אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, שנאמר "אם תשיב משבת רגלך"], אך כאשר שמעתי את מה שאמר רבי תנחום, שאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר (הושע יא, י): "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" וגו', גם אני התחלתי לרוץ לדרשה כמוהם. אמר רבי זירא: אגרא דפרקא רהטא [פירש רש"י: עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם, היא שכר המרוצה…].
ואכן כן כתב בספר חרדים (פרק מב, מצוות עשה מדברי קבלה ומדברי סופרים התלויות ברגלים): מצוה לרוץ לבית הכנסת, ולבית המדרש, ולכל דבר מצוה, ואפילו בשבת.
ה. בזוהר הקדוש מובא, שיש למעלה מקום הנקרא "תא הרצים", וממנו יוצאים המלאכים לבצע את שליחותם בעולם הזה, הן את הגזרות הטובות, והן להיפך. וכתוב שם (הובא בפלא יועץ), שהרץ לדבר מצוה, כנגדו למעלה רצים הסנגורים ומקדימין לקטגורין. ועל זה נאמר (אסתר ג, טו) "הרצים יצאו דחופים בדבר המלך, והעיר שושן צהלה ושמחה". אך הרץ לדבר עבירה, מקדימין המקטרגים, ועל זה נאמר "הרצים יצאו דחופים והעיר שושן נבוכה".
ה. כאשר פרצה מגיפה בעם לאחר מחלוקת קרח ועדתו, כתוב על אהרן "וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל… וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם". וכתב במדרש תלפיות בשם ספר עשרה מאמרות: תפס מדתו של מלאך המות, שהוא רץ בשעת המגפה. ואותיות "מגפה" בא"ת ב"ש "וירץ". עד כאן. והכוונה היא, שכתוב בגמרא בברכות, שכאשר מלאך המות נשלח לעולם לקחת נשמתו של אדם, הוא צריך לקפוץ שמונה קפיצות עד שמגיע למקום ההוא (כדי שיתעכב, שמא יספיק האדם לעשות תשובה ולשנות את גזר דינו). אך בשעת המגפה, הוא מגיע בקפיצה אחת. נמצא שבשעת המגפה מלאך המוות רץ, ולכן כנגד זה רץ אהרן כדי לבטל את ריצת המלאך. והוסיף המדרש תלפיות שזו כוונת דוד המלך "דרך מצותיך ארוץ", שכשהיה הולך לדבר מצוה היה רץ, כדי לבטל ריצת מלאך המות.
ו. בספר חמדת ימים (בענייני פורים) כתב שריצה לדבר מצוה היא תיקון למה שרץ לדבר עבירה. ז. בספר שבט מוסר כתב, שסגולה שלא יבטל אותו יצר הרע מדבר מצוה, שיקום מיד וירוץ לעשות את המצוה.
עד כאן הבאתי בקיצור מדברי רז"ל, ויש לי בזה כמה רמזים, לדוגמא: "ריצה" (305) עם "מצוה" (141) עולה בגי' "מות" (446), כנ"ל בסעיף ה', שריצה לדבר מצוה מבטלת מגפה ומות. וזה חידוש נפלא. אך עתה עת לקצר, ויהי רצון שנזכה תמיד לרוץ לדבר מצוה, ולהתרחק מדבר עבירה, ויהיו כל מעשינו לשם שמים. שבת שלום.
הרב מאיר מושיאשוילי הי"ו מאשדוד
