פרשת כי תשא
כולנו פוגשים בחיים משברים, אכזבה שלא ציפינו לה, כישלון שכואב יותר ממה שחשבנו, ולעיתים גם פצע עמוק שנולד כבר בילדות, יש מי שאיבד אב או אם, ויש מי שאיבד תחושת ביטחון, יציבות או אמון בעולם.
וברגעים כאלה עולה השאלה הפשוטה והכואבת: איך ממשיכים מכאן?
גם עם ישראל עמד פעם במקום כזה רק שלושה חודשים בלבד אחרי יציאת מצרים, וארבעים יום אחרי מעמד הר סיני מול רגעי האור הגדולים ביותר, והנה פתאום עגל הזהב. בלבול, פחד, ואובדן דרך.
זה לא היה רק חטא, אלא משבר לאומי, העם לא ידע איך לחיות בלי לראות בעיניים, וחיפש תחליף מהיר, אפילו את סיפור היציאה ממצרים ניסו לשכתב: “אֵלֶּה אֱלֹקיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות לב, ד) היו גם שצעקו, והנה משה רבינו יורד מההר רואה את כל זה ומזדעזע והוא שובר את הלוחות.
אבל שנים אחר כך, רגע לפני שהוא נפרד מעם ישראל, הוא מזכיר את הרגע הזה, והוא מוסיף פרט מעניין: “וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם” (דברים ט, יז), משה אומר להם שברתי את הלוחות מול העיניים שלכם.
למה חשוב לו לומר שהוא עשה את זה לעיניהם? וכי הם לא ידעו את זה? ואם הוא שבר את הלוחות במקום נסתר ולא לעיניהם האם זה היה מפחית את גודל המחדל?
אלא שמשה בא ללמד אותנו דבר גדול: המילה 'לעיניכם' באה לומר שהלוחות נשברו רק בעיניים שלכם, אבל הם לא בהכרח נשברו במציאות העמוקה ביותר של הבריאה.
חז"ל מספרים שגם שברי הלוחות הונחו בארון הקודש בקודש הקודשים יחד עם הלוחות השלמים, ויש להבין מה הטעם לשמור את רגעי השבר? האם זו לא בושה לעם ישראל שהלוחות השבורים יהיו במקום הכי קדוש? מי שומר אצלו בכספת כלים שבורים?
אבל התורה מלמדת אותנו שלא רק הלוחות השלמים הם קדושים, לא רק הצדיק השלם הוא קדוש, גם השבור הוא קדוש, גם מי שנאלץ לעבור מלחמות, אתגרים, וקשיים שאולי אפילו שברו אותו לרסיסים, הוא לא פחות קדוש, וגם לו יש מקום בקודש הקודשים של בורא העולם, התורה מלמדת אותנו שגם מה שנראה הרוס או שבור לא נזרק הצידה.
משה רבינו בעצם אמר לעם ישראל, ניפצתי את הלוחות רק לעיניכם, למראית עין, הם נשברו רק מתוך התפיסה שלכם את המציאות, אבל למען האמת קיים עולם סודי בו הלוחות מעולם לא נשברו.
וכך זה גם אצלנו, יש רגעים שבהם החיים נראים כמו ערימה של שברים. מה שבנינו פתאום קרס, מה שהאמנו בו התערער ונפל, אבל לא כל מה שנשבר הלך ואבד, לפעמים זה רק נראה כך מבחוץ, לעינינו, אבל לא זה כך באמת.
מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ’ב שראה פעם יהודי פשוט עומד ומתפלל, בלי לדעת כמעט מילה. הוא גמגם, טעה, ובקושי הצליח לסיים משפט. היו שצחקו, רבי לוי יצחק אמר: “המילים אולי שבורות, אבל הלב שלו שלם יותר משל כולנו”, כמו שנאמר כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב (שמואל א, טז, ז) הקב"ה לא מחפש שלימות נוצצת, הוא מחפש אמת ולב טהור.
לכן נאמר: “קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ” (תהילים לד, יט) הקב"ה מביט בשבורי הלב לא מרחוק, אלא קרוב ממש, הקב"ה לא בורח מהשברים שלנו הוא שומר אותם ומכניס גם אותם לתוכו.
גם בחיים האישיים יש רגעים ולנגד עינינו אנחנו רואים הרס שברים ורסיסים, רגעים שמנפצים את "הלוחות" הקדושים, האלוקיים, והפנימיים שלנו, אבל מה שאתה רואה בעיניך ככאוס מוחלט, לא תמיד מכסה את הסיפור השלם, מה שבעולם שלנו מתגלה כאסון מוחלט עשוי להיות שלימות בעולם אחר, "יום יבוא" והעולם הזה ייחשף אלוקים ישנה את התפיסה ואת הנחות היסוד שלנו.
דוד המלך אומר בספר תהילים "הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם" (תהלים קמז, ג) הקב"ה לא מוחק את הפצע, אלא חובש אותו, נותן לו זמן, משמעות ותקווה.
וכמו שאמר הרבי מקוצק: 'אין דבר שלם יותר מלב שבור', לא כי השבר הוא המטרה, אלא כי רק לב שעבר משבר יודע מה היא אמת.
המדרש אומר על הקב"ה "כלי תשמישו שבורים", הוא אוהב ומחבק את אותם שבורי לב כפי שנאמר "קָר֣וֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵ֑ב" (תהילים לד,יט); יום יבוא והקב"ה יתקן את הלוחות השבורים שלנו, ואת האומה השבורה שלנו, יום יבוא, ונבין שלא כל משבר היה נפילה, ונבין שחלק מהשברים היו הדרך שלנו לגדול, להעמיק, ולהיות אנשים שלמים יותר, ואז נגלה שהלוחות לא נשברו מעולם והעם היהודי היה תמיד שלם.
הרב אבישי בטאשוילי הי"ו מרשל"צ
לע"נ מו"ח הרב חכם שמואל בן ר' דוד ורחל ז"ל צדק שניאורסון
רחל ראיה בת חכם אבישי ואסתר ז"ל צדק שניאורסון
יוכבד בת חכם שמואל ורחל ראיה ז"ל חן
