פרשת מקץ
הרמב״ם מסיים את הלכות חנוכה בדברים מיוחדים על חשיבות השלום. הוא כותב שאם לאדם יש אפשרות לקנות או נר שבת או נר חנוכה, עליו לקנות נר שבת משום שלום ביתו. לאחר מכן הוא מוסיף וכותב: ״גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם״. ונשאלת השאלה: מדוע בחר הרמב״ם לסיים דווקא בדברים האלו את הלכות חנוכה? ומה הקשר בין הדלקת הנרות לבין השלום?
עונה על כך הרבי מליובאוויטש: שבכדי להבין זאת יש להתבונן בהבדל שבין נרות המקדש לנרות חנוכה. נרות המקדש דלקו בבית המקדש שהיה מקום שבו התגלתה קדושה גדולה ומיוחדת. וכאשר היוונים נכנסו למקדש הם טימאו אותו ופגעו בעבודת הקודש שהיתה שם. לאחר ניצחון החשמונאים טיהרו היהודים את המקדש והדליקו מחדש את המנורה. ונס פך השמן נעשה לסמל של ניצחון הקדושה על החושך.
אך יש הבדל בין שני סוגי הנרות. נרות המקדש האירו בתוך המקדש ואילו נרות חנוכה נועדו להאיר גם מחוץ לבית – במקום שבו עוברים אנשים ובמקומות שאינם מיוחדים לקדושה. לכן מדליקים אותם באופן שמפרסם את הנס גם לאחרים. הדבר מלמד שעבודת היהודי אינה מסתיימת בכך שהוא שומר על קדושתו ועל ביתו אלא עליו להביא את אור התורה והמצוות גם אל הסביבה. הבדל נוסף נמצא במספר הנרות. במקדש היו שבעה נרות, ואילו בחנוכה מספר הנרות עולה עד שמונה. המספר שבע קשור לסדר הרגיל של העולם, ואילו המספר שמונה מבטא מדרגה שמעל לסדר הטבעי. שמונת נרות החנוכה מלמדים שיש אור אלוקי שבכוחו להגיע גם למקומות שנראים רחוקים מן הקדושה ולהאיר את מה שהיה חשוך.
רעיון זה קשור לשתי דרכים בעבודת ה׳: עבודת הצדיקים ועבודת בעלי התשובה. הצדיקים דרכם ללכת בדרך התורה מלכתחילה ולהתרחק מן הרע. ולעומתם בעלי התשובה הם מי שהתרחקו בעבר מן הדרך הנכונה אך החליטו לשנות את מעשיהם ולשוב אל ה׳. הם מתקנים את דרכם ומגלים שגם לאחר ריחוק אפשר להתקרב מחדש. אפשר היה לחשוב שעבודת הצדיקים גבוהה יותר מפני שהם מלכתחילה נמצאים בדרך התורה. אולם עבודת התשובה מגלה כוח מיוחד: האדם אינו נכנע לעברו, אלא מתאמץ להשתנות ולהפוך את הריחוק לקרבה. הוא לומד לבחור בטוב, ומראה שגם מקום שנראה רחוק יכול להפוך למקום של קדושה. אין פירוש הדבר שהריחוק עצמו הוא דבר טוב, אלא, שיש לאדם יכולת לתקן ולצמוח גם לאחר טעות.
זהו אחד המסרים של נרות חנוכה. האור אינו נשאר רק במקום שבו כבר יש קדושה, אלא יוצא אל החוץ. כך הוא מבטא את החיבור בין עבודת הצדיקים, השומרים על האור, לבין עבודת בעלי התשובה שמכניסים אותו גם למקומות שזקוקים לתיקון. עלינו לא להסתפק בטוב שכבר קיים אלא להוסיף אור במקום שבו הוא חסר, בסבלנות, באחריות ובדוגמה אישית. ע"י הדברים הנ"ל אפשר להבין את הקשר לשלום. שלום אמיתי אינו רק מצב שבו אין מריבה, אלא חיבור בין אנשים ובין דברים שנראים רחוקים זה מזה. נרות חנוכה מחברים בין הבית לרחוב, בין הקדושה לבין העולם שבחוץ, ובין מי שכבר הולך בדרך התורה לבין מי שזקוק לעידוד ולקרבה. האור מאפשר למצוא את המשותף ולפעול יחד בלי לוותר על הדרך הנכונה.
לכן הרמב״ם מדגיש את שלום הבית. לפני שמבקשים להשפיע על העולם שבחוץ צריך לדאוג שבבית יהיה כבוד ואחדות. אם הדלקת הנרות גורמת למריבה, אז חסר בה יסוד חשוב. נר שבת מאיר את הבית ומביא אווירה של שלום, ולכן הוא קודם כאשר אי אפשר לקיים את שתי המצוות. כך מתברר שהמטרה של המצוות אינה רק מעשה פרטי, אלא להביא ברכה ושלום לחיינו.
מכאן נלמד שעלינו להוסיף אור בכמה דרכים: לשמור על שלום בבית, לדבר בכבוד, לעזור למי שזקוק לכך, ולקרב אחרים באמצעות מעשים טובים ולא באמצעות מריבות. כשאנו מאירים את הסביבה אנו הופכים את המסר של חנוכה למעשה יום יומי. גם כשאנו פוגשים אדם שחושב אחרת מאיתנו, אפשר לשמור על כבודו ולחפש דרך לדבר איתו בנחת. אין צורך להסכים על הכול כדי לחיות בשלום. כשכל אחד מוסיף מעט אור ממקומו, האור מצטרף ומאיר את הציבור כולו. כוך אנו מכינים את העולם לגאולה, שבה יתחברו כל חלקי העולם בשלום, והאור האלוקי יאיר בכל מקום.
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית מקדשינו ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
סימון יוסף ג'אנאשוילי לוד
