פרשת ראה
בפרשתנו הפליגה התורה בפסוקים רבים (טו, ד- יא), בחובתה ובחשיבותה של מצות הצדקה והנתינה לדל ולאביון. ומלבד זאת נתפרש מתן שכרה בצידה- "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך". ואמנם, על אף הברכה הגדולה הטמונה במצות הצדקה, ישנם המשתמטים מליתן מתת יד לנזקקים, בחושבם שנתינה זו מחסרת וממעטת את ממונם.
אולם מדברי החינוך (מצוה ת"פ) למדנו שלא כן הוא הדבר, וכפי שכתב, "וכל מבין דרכי התורה, ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה, ידע בבירור, כי המפזר מממונו אל הצריכים, נוסף עוד, אבל חושׂך מיושר אך למחסור. כי ה' ידין את האדם לפי מעשיו, ויעניקהו מברכתו כפי התקרבו אליה, ומידת הכילות היא מחיצה של ברזל בינו ובין הברכה, והנדיבות חלק מחלקי הברכה, ונמצא המתנהג בו שהוא בתוכה".
והיינו, שלימדתנו התורה, שטעות היא לחשוב שהנתינה לעני מחסירה ממון, ואי הנתינה משמרת את קצבת הממון כמות שהיא. כי אדרבה, ההיפך הוא הנכון, שהנותן לעני יתרבה ממונו, והמקמץ מליתן, יתחסרו נכסיו. וזאת משום שכל הצלחת האדם תלויה בהשראת ברכת ה' בנכסיו, וכמו שנאמר (משלי י, כב) "ברכת ה' היא תעשיר". ואין אדם זוכה שתינתן לו הברכה, אלא אם הוא נותן לאחרים. ונמצא שע"י שמחסר מנכסיו לדל ולעני, זוכה לברכה בכפל כפלים. אך המונע מהם טובה, ואינו עוסק בנתינה, במה יזכה לנתינה מאת ה', ונמצא שקמצנותו חוצצת בינו לבין ברכת ה'.
ולפי זה יתבאר רובד חדש בפסוק "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך". שאין זו רק הבטחה שבעבור הצדקה יזכה לברכת ה'. אלא שהודיעה התורה בזה, שאין כלל מקום להימנע מן הצדקה מחמת חסרון ממון, "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך", דהיינו כי דוקא נתינה זו תַּזֶכּה את האדם לברכת ה'. ואם ימנע הימנה, לא יתברך, ויתחסר ממונו.
ה'מגיד מדובנא' זי"ע המשיל את הדבר לאדם שאיבד שטר של מאה זהובים, ובדרך חיפושו מצא מאתים זהובים אחרים, יש לו מקום לחשוב שאם לא היה מאבד את המאה הראשונים היה לו עתה ג' מאות זהובים, אך ההולך בשדהו ושק של זרעים בידו ונקרע השק ונפלו ממנו זרעים, לאחר זמן עבר האיש בשדהו ומה נשתומם לראות שצמחו לו ירקות השדה לרוב, הרי זה פשוט שלא יאמר שבאם השק לא היה נקרע היה לו כעת שדה מלאה בזרעים וגם שק גרעינים, הרי כל הצמיחה באה לו רק מכיון שהשק נקרע ונפלו ממנו גרעיני הזרע, וכמו כן על האדם לדעת, שבכדי שיזכה לישועות והשפעות מן השמים עליו לזרוע את גרעיני הצדקה וכהא דאמרינן "זורע צדקות מצמיח ישועות" שהצדקה היא אשר מצמיחה את הישועות וזה פירוש הכתוב: "ולא ירע לבבך בתיתך לו" שלא תחשוב שממונך מתחסר על ידי הצדקה, כי אדרבה "בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך" כי הצדקה היא אשר הצמיחה את כל הברכה והשפע.
הגמ' אומרת במסכת גיטין (ז.), שבאם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים שיעשה יותר צדקה ועי"ז יתרבו נכסיו, וכל שכן כשנכסיו מרובין שמחויב לעסוק הרבה בצדקה47. אבל האדם אומר: עכשיו המצב קשה אני לא נותן כעת, וכשיהיה לי אני ייתן הרבה בעז"ה.
מספרים שפעם היה כפרי שאירס את בתו לבחור בן תורה. שמע הכפרי על מנהג שנותנים ש"ס לחתן, בירר היכן ניתן לקנות, וירד העירה, לקנות את הש"ס ולשלחו אל החתן, ואכן קנה ש"ס 'עוז והדר' של 'מתיבתא' עבה מאוד, כשרצה לשלוח את הש"ס, נכנס לבית הדואר בעיר, ניגש אל הפקיד וקנה 'בול' בשקל אחד! לקח את הבול והדביק על הקופסא, רשם לכבוד החתן היקר ברח' זה וזה, ו…נותן לפקיד "תשלח לי את זה" ורוצה ללכת. אומר הפקיד, רק רגע, שם את זה על המשקל ואומר לו אדוני צריך להוסיף בולים, שואל הכפרי, למה, אומר הפקיד "כי זה כבד וזה שוקל הרבה" ואתה שמת רק בול אחד של שקל, אומר לו הכפרי "תגיד הכל בסדר? ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! מה אתה אומר? החבילה כבידה? נו, אם נוסיף בולים יהיה עוד יותר כבד!
אומר הקב"ה, אתה רוצה שהכסף יגיע? תדביק בולים! תן לעניים! "כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך!" ומה אומר האדם? עכשיו קשה, עכשיו החבילה כבידה ואם אני ייתן כסף לצדקה הרי החבילה תהיה יותר כבידה!
שבת שלום ומבורך
הרב רפאל טטרוא ירושלים
