פרשת ואתחנן
עשרת הדברות נאמרו בתורה פעמיים, בפרשת יתרו ובפרשתנו, ויש בהם מספר שינויים. וכמו כן בעשרת הדברות בפרשת יתרו לא מופיעה האות טי"ת, ובפרשתנו מופיעה היא פעמיים "בזרוע נטויה" ולמען יטב לך".
בספר 'באר יצחק' לסבי הרה"ג יצחק בראשי זצ"ל, ביאר זאת על פי המדרש, כשרצה הקב"ה לתת תורה לעם ישראל, פנה תחלה לבני עשו שיקבלו את התורה, שאלו אותו מה כתוב בה, ענה להם "לא תרצח". אמרו איננו רוצים אותה, אבינו ברך אותנו "ועל חרבך תחיה". פנה לבני ישמעאל שיקבלו את התורה, שאלו אותו מה כתוב בה, ענה להם "לא תגנוב". אמרו, איננו רוצים אותה, הובטח לנו על ידי המלאך שבישר לאמנו הגר "והוא יהיה פרא אדם". פנה לבני עמון ומואב, שאלו אותו מה כתוב בה, ענה להם לא תנאף. סירבו לקבלה כי כל יצירתם וברייתם הייתה בניאוף.
ומדוע אמר הקב"ה לכל אחד מהם לאו שלקוי בו? ללמדנו שאין אפשרות לקבל את כל התורה פרט למצות עשה אחת או לא תעשה, אל יאמר האדם רצוני לקיים את כל התורה חוץ ממצווה אחת.
כשנתן הקב"ה את התורה לישראל ואמר להם את עשרת הדברות, אפילו עוף לא צפצף ולא פרח, היה שקט מוחלט בעולם, והקול היה הולך מראש העולם ועד סופו, וכולם שמעו ברעש גדול את כל עשרת הדברות שנאמרו בלשון הקדש (שבת פט.). אולם, נשמע גם בשבעים לשון, וכל אומות העולם שמעו את הדברות. והם נאמרו ברעש ובקולי קולות ובלשון של כל אומה ואומה, שלא ימצאו בה פתחון פה לטעון ולערער כנגדן בכל צד שהוא, היות וראו בהן צוויין מיוחדים, כגון לא תרצח לא תנאף לא תגנוב, כדין שבע מצוות בני נח שקבלו על עצמם. ולאחר שראו כי רצה ה' במצוות אלו, מן הדין היה, שיקבלו אותם על עצמם לשמור ולעשות את כל עשרת הדברות, ככל אשר צווה ה' לישראל, ואם היו רוצים, היו יכולים לקבלן עליהן ועל זרען אחריהן, את כל עשרת הדברות.
ואילו עשרת הדברות שנאמרו בפרשתנו, נאמרו ע"י משה רבינו ע"ה מפי הגבורה לעם ישראל בלבד, בחשאי, בלי רעש והמולה.
ע"פ כל האמור יובנו אל נכו השינויים בעשרת הדברות שבין פרשת יתרו ופרשתנו:
בדברות הראשונים לא נאמר 'שמור את יום השבת', כדי לא לתת פתחון פה לאומות העולם, איך ה' מצווה אותם לשמור את השבת ולא לעשות כל מלאכה ולא לעבוד. הלא נאמר לאחר צאת בני נח מן התיבה "ויום ולילה לא ישבֹתו" (בראשית ח, כב), וחז"ל אמרו גוי ששמר שבת כהלכתה חייב מיתה. לכן נאמר, 'זכור את יום השבת', ציווה אותם לזכור את יום השבת, שתהיה קבועה בלב אומות העולם האמונה של חידוש העולם ע"י הקב"ה יתברך שמו, ובזה ידעו שיש ה' בעולם, ומצוה זו כלולה בשבע מצוות בני נח – האמונה במציאות ה', ולכן הוזכר הטעם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ולא נאמר הטעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. כי היו טוענים אומות העולם, אנחנו לא היינו משועבדים במצרים ולא צריכים לשמור שבת. ואם תקשה, הרי נאמר בדברות הראשונים אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ויטענו אומות העולם, אנחנו לא יצאנו ממצרים, לכן אין אנו חייבים לקבל עלינו את אלהותך. אלא, אין הפירוש שבעבור אותה הוצאה ממצרים אתם חייבים לקבל את אלהותו, בלאו הכי חייבים לקבל את אלהותו, היות והוא ברא את השמים ואת הארץ, ומה שתלה הדבר בהוצאה זו, לומר לך, שאפילו הוצאה זו לבד מספיקה כדי שתהיה משועבד לי, אבל אין זה הטעם העיקרי.
ואילו בדברות בפרשתנו שנאמרו לעם ישראל בלבד, נאמר 'שמור את יום השבת לקדשו', ונאמר 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'.
בדברות הראשונות לא נאמר כאשר צווך ה' אלהיך במצות שמירת שבת ובמצות כבוד אב ואם, כי נאמרו גם לאומות העולם. ואילו בדברות שנאמרו ע"י משה רבנו לעם ישראל, הוזכר בהם כאשר צוך ה' אלהיך, במרה, שם נתן להם הקב"ה מצות שבת ומצות כבוד אב ואם.
בדברות הראשונות לא נאמר ולמען ייטב לך בכבוד אב ואם, כדברי חז"ל, למען יאריכון ימיך בעולם הזה, ולמען ייטב לך בעולם שכולו טוב. וזה דוקא לעם ישראל, ואילו לאומות העולם ייעד ה' שכר רק בעולם הזה.
אמרו חז"ל (ב"ק נה.), למה לא נאמר למען ייטב לך בדברות הראשונות שמשמעותה טוב, הואיל וסופן להשתבר, וח"ו טובה היתה נפסקת מישראל. וכתב 'מנחת שי' לבאר, היות ואות ט' היא רמז למלה 'טובה', אך כיון ונשתברו הלוחות – אין בזה טובה, ואילו הייתה כתובה אות טי"ת בדברות הראשונות לא היתה תקנה לישראל חלילה במעשה העגל, כלומר, הכתובה שבין ה' ועם ישראל הייתה פגומה וחסרה ולא הייתה מושלמת כתיקונה, לכן בדברות בפרשתנו, נזכרה האות ט' פעמיים, להשלים את החסר שבדברות הראשונות.
בדברות הראשונות לא נאמר שורך וחמורך, כי הוא בכלל בהמתך, אבל בדברות בפרשה נאמר 'שורך וחמורך', לדרוש מהם וללמוד גזירה שווה, שור שור לחסימה, חמור חמור לפריקה וטעינה, דבר שאינו נלמד אצל אומות העולם.
בדברות הראשונות נאמר 'לא תענה ברעך עד שקר', ואילו בדברות בפרשה נאמר 'עד שוא', פירש הרמב"ן ז"ל, למדנו שלא יעיד איש ישראל, אפילו על דבר שלא יתחייב בו כלום. כגון, שיעיד אמר פלוני לתת לזה מנה ולא קנו מידו, זה נקרא דבר שוא ודבר בטל כי לא היה קנין ולא התחייב. וצווי זה נאמר לעם ישראל בלבד כנאמר "שארית ישראל לא יעשו עַוְלָה ולא ידברו כזב" (צפניה, ג, יג).
בדברות הראשונות נאמר לא תחמוד, ובדברות השניים נאמר לא תתאוה. אמרו חז"ל, איסור לא תחמוד אינו עובר עליו רק עד שיקח את החפץ אשר חמד. ואילו לא תתאוה – תאוה היא בלב, ואת זה ציוה לעם ישראל ולא לאומות העולם, ולכן לא הזכיר את המילה שדהו בדברות הראשונות, כי קרקע אינה נלקחת ביד.
בדברות בפרשתנו, הזכיר 'לא תחמוד אשת רעך' חמדה באשת איש ותאווה בממון, לרבות כי בממון חברו, אפילו תאוה שבלב אסורה וכל שכן חמדה של גזלה, ואילו באשה הרהורי עבירה קשים מעבירה, ואיסור זה שייך רק לעם ישראל ולא לאומות העולם.
בדברות הראשונות הקדים בית לאשה, כי חמדת הבית היינו לקחת ולגזול את ביתו, ואילו חמדת האשה אין הפירוש שיחמוד לגזלה ולקחתה תחת יד בעלה, כי יש צו לא תנאף.
בדברות בפרשה נאמר 'ולא תגנוב' 'ולא תנאף' 'ולא תחמוד' בתוספת אות וא"ו, אמרו חז"ל שיש צווי לעם ישראל תוספת של חומרות, שלא יגנוב דעת הבריות, ולא תרצח אפילו אם מלבין פני חברו ברבים, ולא תנאף אפילו בפנויה, אפילו בהרהור. וכל החומרות האלו לא הוזכרו בדברות הראשונות, כי לא רצה ה' להחמיר על אומות העולם כל כך.
זכינו להיות עם סגולה, נלך בדרכי ה' ונזכה לטוב בזה ובבא.
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
