פרשת "בהעלותך"
"והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח" [יא-ז]
"שטו העם ולקטו וטחנו ברחיים או במדוכה" [יא-ח]
לקבור את התאוה
וכתיב "ויצא העם ולקטו" [שמות טז]
וכתיב: "שטו העם ולקטו" הא כיצד? צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים יצאו ולקטו [יומא עה.].
אנו רואים שהתורה האריכה בשבחו של המן, כדי להוקיע את רשעותם של המתלוננים שהתלוננו עליו ללא הצדקה, בהיותו באמת מאכל משובח. אך, לכאורה, מדוע יש עליהם תביעות? הרי המן היה מונח הרחק מפתח בתיהם והיה עליהם להשיגו בטורח רב. לעומתם הצדיקים המן היה מונח על מפתן ביתם? כמו"כ קשה מדוע קראו למקום שבו התאוו "קברות התאווה" היה לתורה לקרותו "קברות המתאווים"?
גם היום אם נשאל יהודי רגיל: מדוע אתה משקיע יום ולילה בפרנסה, מדוע הינך עובד שעות נוספות וכמעט אינך רואה את ילדיך? הרי "בזיעת עפך תאכל לחם" זו הייתה קללה! האם אינך חושב שהיה ראוי לחלק את היממה שלך קצת אחרת? יתכן שאף חלק ניכר לפרנסה, אך לפחות חלק מהיום ללמוד תורה ולעבודת ה'? מה עם תפילה במנין? ואיזה שיעור קבוע של שעה אחת ביום לפחות?
מן הסתם תשובתו תהיה : "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך" אך כל בר דעת יודע שאם לא אשקיע את כל כוחותי וזמני בעבודה, העסק לא יחזיק מעמד וכמובן אני צריך לפרנס את אשתי וילדיי..
אמנם אנשים רבים חשבו כך ועדיין מאמינים בתשובה זו שאם הם.."המוכשרים", לא יעמלו ביום וליל כדי להביא טרף לביתם, משפחתם תגווע ברעב. אך מעניין, ראינו אנשים רבים שמתו בפתע פתאום במלחמה, בפיגוע או בתאונת דרכים רח"ל, ומשפחתם החזיקה מעמד.
אם כן, מדוע באמת הקב"ה מכביד עולו עלינו? האם אין הוא חפץ שנעבוד אותו כראוי? אם היה מוריד מעלינו מעמסה ומכשול, אולי היינו משקיעים יותר מאמץ בלימוד התורה ובתפילות.
בספר "מזקנים אתבונן" מסביר הרב משה פרייס שליט"א את הדברים ע"פ המגיד מדובנא ומבאר: כי את התשובה נוכל למצוא אם נתבונן בהנהגתו של הקב"ה עם אוכלי המן, אם הרשעים לא מצאו את מנתם הקצובה ליד פתח האוהל, לא היה זה עונש על עבירות שבידם, זה היה מצב שהם עצמם במו ידיהם, יצרו אותו! כיצד? רשעים אלה לא היו בעצם אנשים רעים כל כך, גם הם היו מאמינים בלב שלם שהקב"ה יספק להם את כל צרכם, אבל בבקר, כשהביטו על מנת המן שהגיע לפתח אהליהם, התכווצה קיבתם "במנה זו נהיה שבעים? לא יתכן", הכריזו ומיד יצאו לסיור במחנה, אולי ישנה אפשרות לקבל באיזה מקום תוספת. ואילו הצדיקים אמרו: "אם זה מה שנשלח, כנראה שזה מה שיספיק!"
למחרת כבר לא מצאו "החרוצים" את המן ליד הבית. זה לא היה עונש, זו הייתה תוצאה הגיונית מהתנהגותם ביום הקודם. מי שרוצה להיות "עצמאי", מי שאינו סומך על הקב"ה נותנים לו את מבוקשו: שוב לא יישלח המן לביתו, עליו לאסוף אותו מרחוק.. אחר כך עשו חשבון מה הרוויחו, כיוון שראו שלא הרוויחו כלום, מן הסתם חזרו בתשובה. רק אלו שהתעקשו ולא התייאשו, הוסיפו להתאמץ לריק, והמן הלך והתרחק מהם, וכשהתלוננו אחר כך על גורלם הקשה היה זה באמת ללא הצדקה.
גם אצלנו כך היא ההנהגה. אלא שעכשיו התוצאות אינן מיידיות, גם היום יש מי שמוכן להסתפק במה שמוצא ליד הדלת, גם אם לא נראה שזה יכול להספיק, הוא מוכן לסמוך על הקב"ה שישלח את ברכתו במעט הזה, והוא מוכן לוותר על מה שאין ידו משגת, גם אם בעיני האחרים זה נראה הכרחי ביותר, בסופו של דבר הוא ימצא שלא חסר לו כלום, מי שחושב אחרת מתחיל להתאמץ, לחפש ואז מתחיל "הגלגל החוזר" להסתובב, כיון שרודף אחר הפרנסה, היא בורחת ממנו, בדיוק כפי שברח המן מאותם אלו שרדפו אחריו, מדוע אם כן הוא לא נעצר?
אצלנו אי אפשר לראות בצורה מוחשית את התולעים ואת הרקבון, כפי שראו אותם אוכלי המן. להם, לא היתה כל בעיה לזהות את הטעות שעשו בבוקר, כשאספו יותר ממה שמגיע להם. אבל אנחנו, קשה לנו לעשות חשבון, תמיד אנו חושבים ובטוחים, שאי אפשר בלי זה, לעולם לא נקשור את קשיי הפרנסה עם בטחוננו הלקוי, אל נאמר לעצמנו ככה זה, ועד שנגיע סוף סוף לחשבון הנכון, כבר יהיה מאוחר מדי, רק אם נתבונן במה שאירע בדור המדבר ונפנים את המסר היוצא מן הדברים נוכל לראות את האמת. מעתה, נבין גם את מה שאירע "בקברות התאווה" אילו היו מקבלים המתלוננים את מבוקשם, את הבשר ואת הקישואים, מה היו אומרים? המאמץ היה כדאי, "בזכותו זכינו למנת הבשר הנכספת.." וגם אם במשך הזמן היו מופיעות התוצאות ההרסניות לא היו מקשרים אותם עם החטא של אז. אבל בדור המדבר זכו וקבלו את החשבון מיד כדי ללמד אותנו ואת כל הדורות.
וזו הסיבה שהמקום נקרא "קברות התאווה" ולא "קברות המתאווים" כי שם קברו את התאווה ולא את המתאווים. הבה נבדוק את עצמנו כיצד אנו מתייחסים לעבודתנו, לפרנסתנו, האם אנו תולים את ההצלחות בהקב"ה או בנו. וגם כאשר ח"ו יש כשלון, והם קורים לכל אחד מאיתנו, האם אנו מבינים שגם הצרות מגיעות מאותו מקור?
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
