פרשת "שמות"
"והנה נער בכה" (ב-ו)
אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן
בדק לדוד בצאן וכו' היה מונע מהגדולים להזיק לקטנים, היה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב רך, ואחר כך מוציא את הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך היה מוציא הבחורים שהיו אוכלים את העשב הקשה, אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו יביא וירעה עמי. (שמות רבא) בתפילת שמונה עשרה אנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה "שמע קולנו ה' אלוקינו", מבקשים ומתחננים אנו לריבון העולמים שיאזין לבקשתו ושוועתנו, והקב"ה אל רחום וחנון, שומע ומאזין לכל בריה ובריה.
מידה זו של שמיעת קולו של כל אחד, יכולים אנו ללמוד מהקב"ה על פי הנאמר: (בראשית כא-יז) "כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם", כך מבאר את הדברים הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א בספרו "ברכת מרדכי". גם כשמדובר בישמעאל אשר הוא פרא אדם, ומי שעתיד להביא רעות רבות על ישראל, אפילו הכי "שמע אלוקים" – הקב"ה שומע, אף אנו צריכים להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם, ובמיוחד אם מדובר "בנער בוכה", שלעיתים מרוב הצרות והייסורים ומהדברים הגדולים בהם אנו עוסקים, אנו שוכחים את בכיו של הנער.
ודווקא אותו קומץ הרואה את זעקת הדל – בו בחר הקב"ה להנהיג את האומה, דווקא אלו אשר אחריותם הכבדה אינה מקהה את רגישותם ויודעים להקשיב לרחש של כאב דווקא מן המסכן. דווקא מן הבזוי, אותם בחר ה', רק אלו אשר למרות היותם נבחרים ונעלים, העוסקים בצרכי הכלל ואף מוצאים את הזמן והמקום להטות אוזן. להקשיב, לשמוע, להרגיש שקוע בתלמודי פחות ממך? או שמא קרוב הייתי יותר לעריסה? אלא מאי? אומר לך כלל גדול זכור ונצור זאת בלבך: יהודי באיזו דרגה שלא יהיה, ובאיזה גובה שלא יהיה, לא יתכן שלא ישמע קול יהודי בוכה – ויהיה אותו יהודי קטן ככל שיהיה, ונמוך ככל שיהיה – ולא יתכן שלא יפסיק השומע מעיסוקו, ויהיה עיסוקו נעלה ככל שיהיה, וירד כמה שיידרש לרדת כדי לעזור כפי יכולתו. כדי להשקיט את בכיו!
את מידת אחריותו של אדם יש לבדוק על פי דאגתו "לקטנות".
אומנם ישנם אחריות גדולה להנהיג עם, לעומתה ישנה מחויבות מוסרית להאזין לצעקת הדל הבאה מעומקי נשמתו.
כששומעים "נער בוכה" כאשר האוזן שומעת את רעש הבכי אז יכול הקב"ה להשלים את המלאכה ולתת לאותן אוזניים לשמוע גם דברים גדולים.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
()
