הרב רפאל טטרוא שאלה בהלכה בנושא 'מה הטעם שלא תקנו ברכה על מצות עונג שבת?'
שאלה: מה הטעם שלא תקנו ברכה על מצות עונג שבת?
תשובה: נראה שיש בזה כמה טעמים. וזה החלי בעזרת ה' צורי גואלי.
טעם א' – הואיל שכל תענוגי שבת מצוה אחת היא ובברכה שמברכת האשה להדליק נר שבת יוצאין בה ידי חובת כל תענוגי שבת.
כן כתב בתורת שבת (בסי' רס"ג סק"ז) ורצה להוכיח ממה שנפסק בשו"ע (בסי' תרמ"א) לענין ברכת שהחיינו על עשיית סוכה שהיה ראוי לברך כשעושה אותה לעצמו אלא שאנו סומכים על זמן שאנו אומרים על כוס של קידוש, וכן הוכיח מסיפור יציא"מ שאין אנו מברכים עליה זמן שכן יוצאין בברכת קידוש כמו שכתב בהדיא ברא"ש (בפ"ק דפסחים) דאין מברכים זמן על ביעור חמץ כיון דהוא טפל לרגל וסומכין על זמן דרגל ע"ש. (ולכאורה לפי זה הוה ליה לומר דהדלקת נר שבת שהוא קודם שבת אין לברך עליו דהוי בכלל בברכת קידוש דשבת כמו שמצינו בסוכה ויציאת מצרים וביעור חמץ וכנז"ל) אולם בתורת שבת עצמו העיר על טעמו זה דא"כ לפי זה יהיו מחוייבים הבעל בית וכל בני הבית לעמוד בשעת ברכת הדלקת הנר ויכוונו לצאת בכך על תענוגי שבת, ולא נזכר ולא נראה שום רמז בשום פוסק מזה. ובציץ אליעזר (חי"א) הביא דברי התורת שבת וכתב על זה דאולי בגלל זה שסברו שבברכה זאת כרוכה כל עניני עונג וכיבוד שבת, ולכן הנהיגו בגלילות ההם ראשוני המתקנים שהאנשים יעמדו על יד הנשים בשעת ברכת הנרות ולענות אמן כדי לצאת ע"י כך על כל מצוות כיבוד ועונג שבת, וכך זכורני שזקני מו"ר סבי חכם גבריאל רחמים בטוניאשוילי זצ"ל נהג כך במשך עשרות בשנים, ובהמשך הזמן נשתקע הטעם ונשאר רק המנהג בלי לדעת טיב טעמו ע"ש.
והנה במסכת שבת (דף כ"ה) איתא אמר רב נחמן… אמר רב הדלקת נר בשבת חובה. ובתוס' שם (ד"ה חובה) כתבו ויש שרוצים לומר דאין לברך אהדלקת נר מדקרי ליה חובה, שמע מינה אינה טעונה ברכה, כדאמרינן מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה ודחו התוס' בשם ר' תם דאומר דשיבוש הוא דלא דמי למים אחרונים דלא הוי אלא הצלה בעלמא.
וכ"כ הרשב"א בשם ר"ת דמים אחרונים לא משום דאינן טעונין ברכה קרי להו חובה אלא משום דהוי חמורין יותר מן הראשונים לפי שהרגו את הנפש כדאיתא במסכת יומא (דף פ"ג:) וכן בגמרא חולין (דף קו.) ועוד משום מלח סדומית שיש בהם סכנת נפשות דחמירא סכנתא מאיסורא. כדאיתא בגמרא במסכת חולין (דף קה:) וכן פסק הטור או"ח (סי' קפ"א סעיף א') אבל הדלקת נר בשבת דאיכא משום מצות עונג שבת טעון ברכה (ועיין יומא דף פ"ג). וכ"כ המאירי שם דהדלקת נר שבת חובה מדברי סופרים מפני שהיא ראש לכל עונג שאין עונג ללא אורה וכתבו הגאונים שמאחר שכן, מברכים עליה להדליק נר של שבת כשאר מצות מדברי סופרים. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מהלכות שבת הלכה א') דהדלקת נר שבת חובה שזה בכלל עונג שבת וחייב לברך קודם ההדלקה. ע"כ והא דמר רב הונא בגמ' שבת (דף כ"ג:) הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשות יפה הויין ליה בנים תלמידי חכמים דמשמע דאינו אלא רשות. מתרץ הב"ח (בסי' רס"ג) דהכי קאמר שאעפ"י שחייב בנר של שבת מ"מ יוצא ידי חובה אפילו אינו יפה. ואם הוא זהיר לעשותו יפה לכבוד שבת הויין ליה בנים תלמידי חכמים.
והקשו באחרונים דמאי שנא נר שבת דמשום עונג שבת ומברכים עליו ועל עונג שבת גופא אין מברכים. ובערוך השולחן (בסי' רס"ג) מיישב שם דאע"ג דבכל עונג שבת אין מברכין מיהו הדלקת הנר היתה תקנה
בפני עצמה, כדאמרינן הדלקת נר שבת חובה ופרש"י הטעם דכבוד שבת היא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא. ולרש"י אין זה מעונג שבת אלא מכבוד שבת וכו'. וצ"ל במקום שאוכלים זה מכבוד שבת ובשאר חדרים מעונג שבת שלא יכשל בהליכתו. וזה שאמרו שם ותזנח משלום נפשי זה הדלקת נר בשבת דכשיש נר יש שלום ולא יכשלו ליפול ולכן מפני שיש בזה כבוד ועונג החמירו ועשאוה כמצוה בפני עצמה. ועוד כיון דלדעת הבה"ג הוי קבלת שבת לאשה המדלקת לכן שייך ברכה על זה.
טעם ב' – הואיל וזה נכלל בברכת הקידוש שמברכים מקדש השבת
כ"כ בתורת השבת שם וכ"כ בקרן לדוד (בסי' ס"א) ע"ש. ובדברי ירמיהו על הרמב"ם מהלכות שבת (ה"א דף י"ב) כתב על מה שהביאו התוס' שם דיש מי שרוצה לומר דאין לברך על הדלקת נר שבת מדקרי ליה חובה וכו'. דכוונת הי"מ דכל מה שבחובת היום נכלל בשביתות וכבודו שמברכים בקידוש ובכוס ובתפלה ונכלל בזה גם מצות דרבנן העונג וכבוד היום, ולדעתו הלשון "חובה פירושו שהוא מכלל" שביתת השבת ובכללו לכן א"צ ברכה בפני עצמה. והנה לפי זה י"ל משו"ה לא תקנו ג"כ ברכה על רחיצת ידים ורגלים בחמין בערב שבת דהא כל התקונים שעושה לכבוד שבת אם זה רחיצת פניו ידיו ורגליו וכו' או שלובש כסות נקיה היא מצוה משום עונג. כמו שכתב הברכ"י בשם ר' ירוחם (ריש נתיב י"ב) דכל התקונים שעושה לכבוד שבת הוי מצוה משום עונג שבת. וזה נכלל בברכת הקידוש, או בברכת הנר אליבא דהרמב"ם דהדלקת נר בערב שבת לדברי כמה אחרונים היא מצד כבוד שבת ולא משום עונג.
אולם בחידושי הר"ן למסכת שבת (דף כ"ה) הביא מאי דאמרינן בגמ' שם שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו, וכתב בזה"ל פי' מורי נר"ו נראה דלאו מצוה ממש קאמר שיברך עליה אלא ממנהגא בעלמא, ולא מברכינן אמנהגא כדאמינן גבי ערבה. תדע דאמרינן מאי מצוה דאמר ר"י א"ר כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו וכו' דאלמא לאו מצוה אלא מנהגא. וכ"כ בתוס' דמשום הכי רחיצה מצוה משום דקיי"ל דמנהג אבותינו תורה היא, וכן כתב הרב יונתן ז"ל, ואני אומר מצוה לשמוע דברי חכמים עכ"ל. ובספר בני ציון (בסי' ר"ס) ראיתי שהביא דברי הר"ן הנ"ל והעיר על שיטת אותם הראשונים דס"ל דרחיצת פניו ידיו ורגליו אינה אלא מנהג, א"כ מאי שנא מכסות נקיה שהוא ודאי חובה מכבוד שבת לדברי הכל וכדדרשינן מוכבדתו, ולא מברכינן עליה, וכ"ש רחיצת ידים ורגלים. והדלקת נר שבת שאני מפני שהיא ראש לכל עונג, שאין עונג בלא אורה, כמ"ש הרב המאירי ע"ש. ונראה דיש ליישב שהרי בגמ' שם הובא מימרא בשם רב הדלקת נר בשבת חובה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות.ועל זה אמר שם רב נחמן ואני אומר מצוה מאי מצרה דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ריב"א וכו'. וא"כ סלקא דעתך אמינא ליברך דומיא דנר דחובה. דהא חד אמר רשות וחד דאמר מצוה על כרחך חובה במשמע, והא דאמר רשות לגבי חובה קרי ליה רשות. משא"כ גבי כסות נקיה דאמרינן בגמ' (דף קי"ג) וכבדתו מעשות דרכיך וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת וכו' וכי הא דר' יוחנן קרי למאניה מכבדותי ע"ש. דשם לא מצי ליטעי ולימא בגדר חובה כסות נקיה כנר או כסעודות שבת דאמרינן ג"כ בלשון חיוב (דף קי"ח). דהא גבי כסות לית מאן דפליג בזה כרחיצה דחד אמר רשות וחד אמר מצוה. וא"כ כבוד כסות לשבת נשאר בגדר רשות ולא דמי לנר שבת וכמו שכתב בפרי צדיק בתירוץ ב' לעיל דהדלקת הנר קבעוה חכמים חובה וכו'. למצות חיובית משא"כ שאר פרטי כבוד וכו' וזה ברור שזה כוונת הראשונים שם שכתבו אין זה אלא מנהג דשם ברחיצת פניו וכו' לטעות בהבנת הגמ' וא"כ כמו שמברכים על הדלקת נר ה"ה דיש לברך על רחיצת פניו ידיו ומשו"ה כתבו התוס' ג"כ שם הא דאמרינן נר שבת חובה לגבי רחיצת ידים בחמין קרי ליה חובה דלא הוי כל כך מצוה ודו"ק.
טעם ג' – הואיל והעונג אין בו מעשה.
בקונטרס שביתת שבת בריש ספר פרי צדיק עה"ת (אות ה') תירץ הא דאין מברכים על כיבוד ועונג שבת, הטעם לפי שאין בו מעשה. ורק אם האכילה עצמה היא מצוה כאכילת מצה ופסח מברכים עליהם. אבל
כאן אין המצוה באכילה רק בתענוג שמתענג ע"י אכילה זו, ואם אינו מתענג בה לא עביד מצוה, והעונג אין בו מעשה ועל מצוה שבלב לא תקנו ברכה. אבל מצות הכיבוד היא על ידי טורח המעשה דמקמי שבת לכבוד שבת. ולפי שמצות הדלקת הנר קבועה חובה לכל אדם והוא הטורח האחרון לכל אחד סמוך לשבת קבעו הברכה עליה. ואף דעיקרה הוא משום עונג, ומה דהוא כבוד שבת הוא גם כן רק מה שמתענג ע"י זה, מ"מ מעשה ההדלקה להיות גופה מצוה ולא רק מכשיר מצוה זהו ממצות כיבוד. ועוד י"ל דלא תקנו ברכה אלא אמצוה חיובת ולא מצוה דרשות, כיון דבידו שלא לעשות. כדמצינו בענין הצדקה דאע"ג דכשהעני עומד לפניו חיובא רמיה עליה ואסור לאמץ לבבו, זהו מאזהרת הלאו דלא תקפוץ את ידך, ולא תקנו ברכה אלאו אלא אעשה, והעשה אינה חיובית בשום פעם. אף דעכ"פ חיוב איכא לתת צדקה, מ"מ דאין לו שיעור ויכול למנוע בפעם זה וליתן בפעם אחרת, וכן בגמ"ח. ודכוותא נמי לענין כבוד ועונג שבת כל פרט מעשה אינו חיובי כלל, ויכול למנוע מזה ולצאת ידי חובת עונג וכיבוד בדבר אחר. ורק הדלקת הנר קבעוה חכמים חובה, משום שלום בית דע"כ אמרו עלה חובה ולכן מברכים עלה כיון דקבועה למצוה חיובת לכל אחד. משא"כ שאר פרטי כבוד ועונג אפילו יהיה דאורייתא אינו אלא מצוה עכת"ד.
והנה מה שכתב שאר פרטי כבוד ועונג אפילו יהיה דאורייתא אינו אלא למצוה, יש להעיר ממה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת נדרים (פ"ט מ"ו) פותחין בימים טובים ובשבתו. וז"ל שם כגון שנשבע שלא ישתה יין או שלא יאכל בשר כך וכך ימים. לכך אומר אילו ידעת בשעת השבועה שהשבת או יו"ט נכלל באלו הימים אתה מחוייב בו באכילת בשר ושתיית יין לפי שנאמר (ישעיה נ"ח) וקראת לשבת עונג כלום היית נשבע. והוא אומר "לא" מתירין לו שבועתו. וכן נפסק ברמב"ם (פ"ו מהלכות שבועות הי"א) והשתא לדברי הקונטרס שבת כבוד עונג אינו למצוה, א"כ למה פותחין לו בשבת דהא אינו למצוה, ומהרמב"ם חזינן דאכילת בשר ושתיית יין חיובא היא. אולם הר"ן שם על המשנה פירש שפותחין ביו"ט ובשבת לא מצד חיוב שיש עליו באכילת בשר ושתיית יין אלא מצד צער, שאומרים לו אילו היית יודע שאסור להצטער בשבת היית נודר, ומדברי הב"י (יו"ד בסי' רכ"ט) נראה שהבין מדברי הטור שכתב נדר שהותר מקצתו הותר כולו כגון שנדר להתענות זמן יעוד ואירעו בו שבתות וימים טובים. כתב עליו הב"י ורבינו שלא כתב אלא נדר להתענות, אפשר דסבירא ליה דנדר שלא לאכול בשר אין פותחין לו בשבתות וימים טובים, דהא בלא בשר יכול לענג את השבת אפילו בכסא דהרסנא, וכן מבואר בדברי רבינו יונה במסכת ברכות (דף י"ז ע"ב) שכתב שאינו חובה על האדם שיאכל בשר וישתה יין בשבת, שהרי אמרו חז"ל בשבת (דף קי"ח) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, הלכך בכל דבר שהוא מצוה חייב לעשותו בשבת, אבל זה רשות הוא אם ירצה יאכל בשר וישתה יין ואם לא, יניח ע"כ.
טעם ד' – הואיל וברכה נתקנה דוקא על דבר מסויים שהוא מקיים באכילתו מצוה כגון מצה שהמצוה היא לאכול מצה בליל פסח וכן תרומה וקרבנות פסח, אבל אם המצוה בסתם לאכול כמו בשבת שיש מצוה לענג את השבת במאכלים אבל אין מצוה או חיוב לאכול מאכל מסוים לא תקנו ברכה.
תורת שבת שם וכ"כ בספר פרי שדה (ח"ג ס"ס ס') וכן ראיתי שכתב במשנה הלכות (ח"ג דף קי"ז) טעם זה. וביתר ביאור כתב דחז"ל לא תקנו ברכה על מצוה אלא היכא שהמצוה או החיוב הוא על דבר מסויים והתקינו חז"ל או חייבה התורה לאכול דבר מסויים כגון מצה שהמצוה היא לאכול מצה בליל פסח והוי כעין מצות חפצא ולכן תקנו לברך שצוונו לאכול אותו מאכל מצה או תרומה. אבל הכי שהמצוה לאכול מה שהוא וא"כ מצוה על הגברא לאכול כדי שלא יתענה או שיתענג אבל ליכא מצוה או חיוב על דבר מאכל מסויים , אין מברכים עליו. לכן תקנו הברכה שצונו לאכול תרומה או פסח אבל מעולם לא מצינו ברכה שתסיים אקב"ו לאכול. וא"כ סעודת שבת ופורים המצוה היא רק לאכול ומצוה על הגברא, הוא אבל ליכא שום מצוה לאכול דוקא שום מאכל מיוחד לכן אין מברכים ע"ש. לכאורה יש להעיר על זה דהא היה לחז"ל לתקן ברכה כוללת אקב"ו לקיים שלש סעודות או אקב"ו להתענג בשבת. ואין זה מסתיים אקב"ו לאכול ואדרבא ליתקנו ברכה כוללת שיכלול את כל תענוגי שבת, דהא עונג שבת אינו דוקא
באכילה. שכן מוכח מהרמ"א (בסי' ש"ז) מהלכות שבת כתב משם תה"ד בני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם מותר לספרם בשבת. (ובסי' ש"א) כתב בחורים המתענגים בקפיצתם מותר, ועיין במאירי שם שהביא ירושלמי במה מענגו חד אמר בשינה וחד אמר בתלמוד תורה, ולא פליגי, כאן בתלמיד כאן בבעל בית. ובר"ן נדרים (דף ל"ז ע"ב) משמע דגם שעשוע עם הילדים אצל הסעודה בשבת הוי עונג בשבת.
ועוד לכאורה מהגמ' דשבת שם משמע דיש מצוה לאכול בשבת מאכל מיוחד. דאמרינן התם במה מענגו רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין, רב חייא בר אשי אמר רב פפא דבר מועט ולכבוד שבת עשהו הרי זה עונג, מאי היא רב פפא כסא דהרסנא. ופרש"י תבשיל תרדין הוא ראשי שומין חשובים היו להן, כסא דהרסנא דגים קטנים. ובמג"א (בסי' תקנ"ב סק"ג) כתב ערב תשעה באב בסעודה ההפסקת אסור בדגים דהוא עולה על שולחן מלכים ושמחה היא לאיש, וציין (לסי תקצ"ז) וביאר מחצית השקל שם כוונתו דשם מבואר דהמהרש"ל לא אכל דגים בראש השנה שהיו חביבים עליו מאוד ומאימת יום הדין מנע תאותו מדבר שהיה חשוב אצלו. משמע קצת דיש בני אדם שחשובים להם דגים יותר מבשר. וכ"כ המג"א (בסי' רמ"ב סק"א) מהתיקוני שבת לאכול בכל סעודה מהג' סעודות דגים ע"ש. ובשולחן הטהור (בסי' רמ"ב) הובא באוצר שבת (סעיף ז') כתב דאם מיקרים השער של הדגים יכולים לתקן שכל אחד יקנה לפי ערכו וכו'. אבל שלא יקנה כלל אין להם רשות לתקן חלילה לבטל עונג שבת לגמרי, כי הדגים בשבת הוא הרחבת הדעת שיהיה יום שבת משונה מכל הימים, ואין כח ביד בית דין לעקור מצוה גדולה כזאת מצות עשה מן התורה. וראיתי לגאון עוזינו מרן
החיד"א במחזיק ברכה (אות ג') שם שהביא שכ"כ. בהג"ה ליו"ד בספר בית הלל דלאכול דגים בשבת מדאורייתא. ובפרק כירה במסכת שבת כתב בעל המאור שם "שמי שאין אוכל חמין בשבת צריך בדיקה אחריו אם מין ואם מת יתעסקו בו עממין. ולהזמין ולבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין וזוכה לקץ הימין" (הביאו הרמ"א בסי' רנ"ז). אמנם אף דמבואר דאכילת דגים בשבת הוי עונג שבת ומאכל מיוחד היה להם בזה וכן כל הדברים הנ"ל, אין זה בגדר חיוב כמצה ושאר מצוה שחייבו חז"ל לחזר אחריהם, ועוד מהרמב"ם (בפרק ל' מהלכות שבת הלכה כ') משמע דמינים אלו לאו דוקא. שכתב בזה"ל איזו עונג זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת והכל לפי ממונו של אדם וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח. ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה לא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג. וכ"כ היראים (בסי' צ"ט) דלאו דוקא מיני אלו, אלא כל מאכל הערב על האדם נקרא עונג, וכ"כ מחזיק ברכה שם דכסא דהרסנא לאו דוקא, וכל דבר מועט מאיזה מין סגי ומעין דוגמא נקטיה לכסא דהרסנא ובזה דחה שם דברי הבית הלל אלא מעתה מי שאינו אוכל דגים לכבוד שבת והתקין ועשה לו מטעמים טובים א"כ לא יצא ידי חובה. אלא ודאי לאו דוקא וכ' ע"ש.
אולם לכאורה מה שכתב הרמב"ם בנדרים בפירוש המשנה הבאנו דבריו לעיל משמע דיש חיוב באכילת בשר ויין בשבת. וראיתי בספר בית ארזים (בסי' רמ"ב)על הטור שכתב דמה שהביא בתיקוני שבת שיאכל בכל סעודות הג' סעודות דגים וכתב ע"ז המג"א "ונ"ל דכל אחד לפי טבעו" זה דוקא בדגים, אבל בבשר ויין צריך לדחוק עצמו לאכול בשר ולשתות יין אף שאינו מתענג בהם כל כך, כי הם חיוב עצמו לשבת אף אם אינו מתענג. רק אם מזיק לו הבשר והיין אז דינו (כבסי' רפ"ח) לדעת הי"א שם לפטור גם מזה. אבל דגים לא נזכרו בתלמוד רק גבי עונג שאמרו במה מענגו בדגים וכו' ע"ש.
טעם ה' – הואיל מצוה שיש בה הנאת הגוף יש חשש דשמא לא יכוין בעשייתו לשם מצוה ויתכן דלא יהיה נחשב מצוה כלל באכילתו וברכתו תהיה לבטלה.
שו"ת פרי השדה (ח"ב בסי' ס') ויש להטעים זה ע"פ מה שכתב הכתב סופר (בסי' ק"ז אות ט"ז) וז"ל וראוי לעשות כל מצוה בכוונה בלב שעושה דבר זה לשם מצוה כדי לעשות רצון הבורא. ולא תהיה עשיית המצוה מצות אנשים מלומדה, כמו שיעשה דבר הרגיל בה בלי שמכוין לעשותה לכוונת תכלית הענין אלא
ההרגל נעשה לו טבע. ולכן כתוב וזכרתם את כל מצות ה' ואח"כ ועשיתם אותם. וכ"ש וק"ו מצוה שיש להנאת הגוף כמו עונג שבת ויו"ט כי כן צוה ה' להיות מעונג בשבת ולשמוח ביו"ט דאל"ה הוי אכילת רשות לשם אכילה גסה. ונ"ל משו"ה כתוב וקראת לשבת עונג לקדוש ה'. וכן ביו"ט כתוב ושמחת לפני ה' וכו' ושמחת בחגך ודרשו ולא באשתך ולא בשמחה אחרת, אלא שיהיה לשם החג. עיי"ש. וכן כתב (בסי' ל"ט) לענין תענית בערב שבת. דאנשי מעשה שיודעים לכוין לאכול לשם מצוה ורגילים בימות החול לש"ש, והיינו אנשי מעשה שכל מעשיהם לש"ש, הם ינהגו להתענות בע"ש כדי שיהיו תאבים ביותר לאכילת מצוה. וכל שתאב יותר ביותר מקיים וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, היינו שמענגו לכבוד וקדושת ה'. אבל המוני העם שאין כל מעשיהם לשם שמים, יש לחוש כשיהיה תאב ביותר לא יתכוין כלל בשבת למצות שבת, רק למלאות כריסו כי ירעב. כבש"ס (נזיר כ"ג) שנים שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם פסח ואחד לשם אכילה גסה וכו'. ואפילו לר"ל דחולק על ר"י ואומר משום שאכל לשם מצוה גסה פושע קרית ליה, (בתמיה) נ"ל לענין אכילת שבת ויו"ט מודה ר"ל דבאכילה גסה לא נפיק י"ח והוא ע"פ מה שנתקשה בטו"א (ר"ה כ"ב ע"ב). דמקשה אדר"ל דס"ל מצוות צריכות כוונה ואם לא נתכוין לא יצא בוודאי מי שאוכל ואינו מתכוין שאינו יוצא פושע הוא. ומדוע פליג אר' יוחנן, והעלה דמצות פסח שאני שפסח עומד לכך ויש בו הכנה דרבה למצוה שהרי הוא מקדישו ושוחטו במקום קדוש לכ"ע סתמא לשמה קאי ואין צריך כוונה עוד בו. עיי"ש, ומימלא אפשר לומר דבאכילת שבת ויו"ט דאכילה כזו איכא בשארי ימים בודאי אין סתמא לשם מצוה (ועיין תוס' ערבי פסחים ד"ה דלמא ור"ן בדפי הרי"ף דף כ"ג שם ד"ה דלמא אתי למיכל מצוה אכילה גסה שכתב ואכילה גסה לא אתי למיכל מצה אכילה גסה שכתב ואכילה גסה לא שמה אכיל הבין לענין מצות בין לענין איסורין).
ומעין זה כתב במשנה שכיר (בסי' קס"א) דבמצוה הבאה ע"י אכילה ושתיה טוב לכוין בה דעתו לקיים מצות השם. ובלא זה לא די שלא קיים המצוה אלא עוד יהיה לו למכשול ולפוקה. והנה כבר הסכימו גדולי המפרשים ז"ל שיותר קשה לאדם לקיים מצוה שיש בה גם הנאה גופנית ממצוה שאין בה שום הנאה לגוף.
למשל האדם בנקל יכול להתענות לשם שמים. מלאכול לשם שמים כי בתענית אין הגוף מסכים לזה ואם עושהו בודאי עודהו לשם שמים בלי תערובת הנאה גופנית, אבל לאכול לשם שמים קשה מאוד לשום רסן לתאותו, כי לאכול לשם שמים קשה מאוד לשום רסן לתאותו, כי לאכול ולשתות גם הגוף מתאוה והוא עזרו בזה וע"כ קשה עליו לדחותו לבל יתערב במעשהו. לכן יש לאדם עבודה גדולה בזה לקיים לשם השם ע"ש. (ומענין לענין עיין בספר נוה צדיקים להרב בן איש חי דף מ"ד שכתב שם שהמפזר מעות לא לשם צדקה ואח"כ נהנו מהם עניים הרי זה מקבל שכר כיון שנהנו מהם עניים, וכתב שם (בד"ה והנה) יש לחקור מה טעם יש בזה שיקבל האדם שכר גמור על הצדקה אע"פ שנעשית בכה"ג. והלא אמרו רז"ל מצות צריכות כוונה, ואם יעשה אותם האדם כמתעסק בעלמא ולא לשם מצוה אינו נחשב לו שעשה מצוה והכא במצות צדקה שהוא נתן הממון לצורך פיזור ובא אדם אחר והוציאו לצדקה אמאי נחשבת זו צדקה גמורה לבעל הממון שתהיה צדקתו זו עומדת לעד. אמנם הישוב של חקירה זו היא פשוט. כי שאר מצות כמו ציצית תפילין סוכה לולב וכיוצא אינו נעשה בגוף המצוה איזה תועלת וטובה לשום בריה בעולם. ורק המצוה היא מפני שהאדם הלובש ציצית ותפילין ויושב בסוכה ונוטל לולב הוא מקיים גזרת הבורא יתברך שצוה לעשות כן. ולכן אם הוא מתעסק בעלמא ואינו מכוין בשביל קיום גזרת הבורא יתברך לא עשה ולא כלום. אבל הצדקה מלבד שהעושה צדקה הוא מקיים מצות הבורא יתברך שצוהו לעשות צדקה הנה הוא באמת עושה טובה עם זה העני והחולה והדחוק שמיטיב לו בממון זה שנתן לו. ולכן אפילו אם הוא לא כיון בנתינת ממון שלו לשם מצוה, עכ"ז אם זה הממון ניתן לעניים ולומדי תורה נעשה בממון זה פועל טוב ותועלת ליראי אלקים וחושבי שמו ולכן יש שכר לבעל הממון בכה"ג נמי עכ"ל).
והנה לעיל הבאנו דברי הכת"ס דאכילת שבת צריכה להיות לשם מצוה, ויש להעיר על זה לכאורה מדברי בעל המאור במסכת ר"ה דמצוה דרבנן לכו"ע א"צ כוונה, וכ"כ המג"א (באו"ח בסי' ס' סק"ג) דדוקא במצוות דאורייתא בעינן כוונה אבל במצוות דרבנן א"צ כוונה ואי נימא שעונג שבת ויו"ט היא מצוה דרבנן אף אם לא כיון יצא. וי"ל כמו שכתב החתם סופר באו"ח (בסי' קס"ח) דמה שכתב הרמב"ם עונג שבת וכבודו הוא מדברי סופרים, אין כוונתו שהוא רק מצוה מדרבנן או דברי קבלה כמו פורים, אלא מדאורייתא ממש נאמרה למשה רבינו ע"ה בעל פה הלכה למשה מסיני, ואתי ישעיה ואסמכה אקרא דאי לא תימא הכי שהיתה הלכה למשה מסיני הא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא על כרחך הלכה וכו' ע"ש. וע"כ ס"ל לכתב סופר כסברת אביו החתם סופר ז"ל. ולפ"ז אפשר לומר דמה שכתב הפרי שדה שם "מצוה מדברי קבלה וקראת לשבת עונג רק הואיל ואפשר שאין כוונתו לש"ש לא הוי מצוה כלל ואינו דומה לשאר מצות שמקיים המצוה אפילו בלא כוונה ומשו"ה לא תקנו ברכה על עונג שבת" דכוונתו היא
כיון דמצות עונג שבת מדברי קבלה, ובמסכת ר"ה (דף י"ט) אמרינן דברי קבלה כדברי תורה דמו ולכן בעינן כוונה במצות עונג שבת ולכן כתב ואינו דומה לשאר מצות שמקיים אפילו בלא כוונה כלומר במצות דרבנן.
אלא דיש להעיר לכאורה דהא קיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ופרש"י במסכת סוכה (דף ל"א ע"ב) אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו ע"ש. אלא כיון שעונג שבת דזה גופא מצוה שיהנה גופו לא שייך בזה מצות לאו ליהנות נתנו. עיין ר"ן נדרים (דף ט"ו) ד"ה ומתשובת בית אפרים (חו"מ בסי' מ"ג) מה שחידש אליבא דהרשב"א ע"ש.
ולפי מה שכתב הריטב"א למסכת פסחים (דף ז' ע"ב) וז"ל וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצות עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת. ועוד כי הברכות הן מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעלה מהמצוה שהיא עבודת הגוף, עכ"ל.
וא"כ לפי זה אדרבא היה צריך לתקן ברכה על עונג שבת ובזה גופא יוכח שכוונו לקיים לשם מצוה. ולפי דברי הריטב"א הללו אין מקום לטעם זה אמאי אין מברכים על עונג שבת שכתב הפרי השדה. ואולי יש לחלק בין מצוה שיש בה הנאה מתחילה ועד סופה שכולה תלויה באכילה וגם אם מתחילה כשיתחיל לאכול ויהנה גופו מאכילה דשמא לאו למצוה קעביד ואף שהיא מצוה דרבנן כיון שכולה הנאה לכו"ע צריך כוונה לקיום המצוה. משא"כ שאר מצות אף דיש הנאה במצוה שהוא עושה דזה לא מצד הנאת הגוף תליא המצוה אלא מצד שהנפש שהיא נהנית כגון נטילת לולב תפילין וכו' דשם לא שייך לומר דשמא אח"כ גופו יהנה ולא יכוין לשם מצוה אלא רק היסח הדעת שלא יסיח דעתו מהמצוה.
