פרשת 'שלח לך'
"אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצרות גדולות מאד וגם ילדי הענין ראינו שם" (שלח יג-כח)
המרגלים ניסו להפחיד את בני ישראל לשכנע אותם להישאר במדבר מכמה טעמים.
טעם אחד מכיוון שבמדבר היה להם הכל טוב וחיים רוחניים. המן הגיע בזמן, בגדיהם לא התיישנו וגדלו אתם, ענני כבוד עשו להם צל, עמוד האש האיר בלילה וכו’. לכן אם יכנסו לארץ יהיה להם מצוות התלויות בארץ, כמו זריעה, חרישה, קצירה, תרומות ומעשרות עבודה בשדה שנאמר: "ואספתה דגנך" וכדומה.
טעם שני שעליו רצינו לכתוב זה מעמדם בחברה, כי במדבר הם היו נשיאים ואילו בארץ ישראל הם יחטפו מכה רוחנית ויצטרכו להסתגל ולשלב רוחניות עם גשמיות ומי שיעבוד בקודש זה הכהנים והלוים ואילו הנשיאים ירדו במעמדם החברתית ולזה הם גם חששו. ראו איזה שיקולים אנוכיים היו להם שגרמו להקב"ה להענישם, וזה מה שנאמר שכבוד וגאווה מוציא את האדם מן העולם. ובשירת דבורה לה’ ובהגידה גבורותיו וחסדיו הגדולים אשר עשה עם בני ישראל, ותשכח כי גאה וגאון שנא ה’, ותאמר, מה רע ומר היה גורל בני ישראל עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל, ויהי איך הוציאה את הדברים האלה מפיה ותסר מעליה רוח ה’, וילך קולה הלוך ושפל הלוך וקטן עד כי לא נשמע עוד, ויחשבוה שומעי שירתה לישנה ויקראו אליה ויאמרו עורי עורי, דבורה, עורי עורי דברי שיר. זה מה שנאמר שינאת ה’ כל גבה לבב וממנו בורחת השכינה. שומו שמים אפילו על דבורה הנביאה זה נאמר.
מעשה שהיה באדם קל דעת, בן למשפחת צדיקי וגדולי תורה, הזדמן פעם לחצרו של רבי מאיר מפרמישלן. אף שהיה האיש חומץ בן יין, התפאר והתייהר בייחוסו, ובהגיעו לחצר הרבי מנה את שושלת היחוסין של משפחתו לדורותיה. שמע רבי מאיר את דברי ההתפארות, ואמר לאיש: "הבה ואספר לך
מעשה נאה: בחצר הפריץ היה סוס ששרת את אדוניו ואת משפחתו משך שנים רבות במסירות ובאמונה. אך משהזקין ותשש כוחו, שוב לא היתה בו תועלת. כדי להפטר ממנו, החליט הפריץ לשלחו אל היער. בלבו פנימה זכר הפריץ עד כמה היטיב עמו הסוס ונכמרו רחמיו שמא יטרפו חיות היער את הבהמה הזקנה וחסרת האונים. עטף אפוא את הסוס בעורות אריה, דב וזאב על מנת להרתיע מפניו את חיות הטרף, וכך שלחו אל מעבה היער. וביער בין בעלי החיים עושות השמועות כנפיים כמעט כמו בקרב בני האדם, עד מהרה נודע ל’מלך החיות’, הלא זה האריה, כי בממלכתו משוטט בעל חיים משונה ספק אריה, ספק דב וספק זאב. שלח האריה להביא לפניו את החיה המסתורית. וכשראה אותה תמה המלך למראה ושאל: מי את? גדלתי בבית הפריץ, השיבה החיה המוזרה בגאווה. שאלתי מי את? חזר האריה על שאלתו. שרתתי באמונה את הפריץ, השיב הסוס. הכל טוב ויפה, המשיך האריה לשאול, אך מי את? בקרתי בהיכלות מלכים, היתה התשובה. ובכל זאת מי את? עמד האריה על שלו. אני, השפילה החיה המוזרה את ראשה במבוכה ובבושה, אני אינני אלא סוס…
הנמשל הוא שהכבוד והגאווה מוציא את האדם מהעולם. ישנם אנשים שיש להם יחוס מכובד ומתגאים בייחוסיהם ומרשים לעצמם לעבור עבירות או לזלזל באנשים אחרים. שמכבדים אותם או מפחדים מהם בגלל ייחוסיהם או מעמדם בחברה עקב אבותם, אך מצד עצמם הם עמי ארצות פוחזים וריקים. וכדי להילחם בכבוד ובגאווה צריך להיות מבחינת 'אם אין אני לי מי לי ואני כשלעצמי מה אני'. כלומר אם מסית אותנו היצר הרע פשוט לא ניתן לו להשתלט ונתגבר עליו שנאמר לו די תסתלק כי "אם אי אני לי מי לי" וננצח אותו, אך יצר הרע בחיים לא יוצא לפנסיה. ברגע שגברת עליו ואתה צדיק ותלמיד חכם גדול אז כבר אתה יכול לחלוק על השקפות עולם של אחרים, פסקי הלכות של רבנים גדולים והאנשים יכבדו אותך ויקומו לכבודך ואז אפשר שתיכשל במידת הגאווה. וכך היצר הרע עזר לך להיות גדול ולא הפריע לך לגדול כדי שתיכשל בכבוד וגאווה. ואז תאמר: "עכשיו שאני (רב גדול) לעצמי מה אני". לפעמים היצר הרע מגדל רב גדול כדי שיפסוק פסיקה הלכתית שתעורר מחלוקת ופילוג.
שבת שלום
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
