פרשת חיי שרה
פרשת חיי שרה
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים" הזוה"ק שואל: מדוע אצל מאה נאמר "שנה" וכן אצל עשרים נאמר "שנה" ואילו אצל שבע נאמר "שנים"? הזוהר הקדוש לימד אותנו מוסר השכל איום ונורא. רבי שמעון בר יוחאי אומר 100 "שנה" כאילו אחד, 20 "שנה" כאילו זה אחד, ושבע אמר "שנים". מי שמקטין את עצמו פה בעולם הזה ולא מחפש שררה, כבוד, עושר ופרסום שם למעלה הוא גדול "מאן דזעיר איהו רב". אבל מי שפה מחפש לעצמו גדולה וכבוד שם הוא קטן. הגמרא בפסחים (דף נ') ובבבא בתרא (דף י') מביאה על רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי, שהיה לו מוות קליני כשחזר וקם לתחייה, שאלו אביו מה ראה שם למעלה, השיב לו: עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה ותחתונים למטה. כלומר, מי שפה נחשב גדול וענק שם הוא למטה. אלו שנחשבו כאן אנשים פשוטים אני רואה אותם ברום המעלות. אמר לו אביו, עולם ברור ראית. עולם אמיתי. שם רואים בדיוק מה כל אחד ואחד. כאן יכול האדם לעשות כל מיני דברים חיצוניי אבל שמה זה עולם האמת.ונמליץ בזה דברי התנא באבות (פ"ד משנה ד') רבי לויטס אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות רימה. כאשר ראה אברהם אבינו כי מתחילה להיווצר מריבה בין רועי צאנו לבין רועי צאנו של לוט, מיד עצר זאת ואמר ללוט: "ויאמר אברהם אל לוט, אל נא תהי מריבה ביני ובינך, ובין רועי ובין רועיך… הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעליי" – לא צריך לחכות שאני ואתה נגיע למריבה, בוא ניפרד כבר עכשיו אם אין שלום בין הרועים שלנו. ועיין חז"ל בחולין (פט.) תולה ארץ על בלימה זהו אדם שבולם פיו בשעת מריבה וכן מובא בכמה מקומות בש"ס יומא (כג.) גיטין (לו:) שבת (פח:) הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחין ביסורים עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו היכן שיש מריבה לוותר ולברוח משם כמו אש. כותב הרמב"ן באגרת לבנו כי ע"י קול נמוך יגיע הוא לענווה וינצל מהכעס והגאווה. אנשים אלו הבורחים מכעס, מחלוקת ומריבה, אלה חיים בשלום עם הסובבים אותם, הם אלו המוצאים חן בעיני ה' וזוכים להשפעות רבות, כתב מהרח"ו בעץ הדעת טוב עה"פ בתהילים (ק"ד, ה') "יסד ארץ על מכוניה", אל תקרי "מכוניה" אלא "נמוכיה". ללמדך, כי הענוים והנמוכים הם עמודי העולם המכוננים אותו. ועפי"ז מבואר מדוע בעל ענוה זוכה לאריכות ימים, כדאיתא בתמיד (לב.), שאל אלכסנדר מוקדון את חכמי ישראל, מה יעביד איניש ויחיה? אמרו לו, ימית את עצמו. ופירש רש"י: ישפיל את עצמו. וכן איתא בסנהדרין (יד. וצב.), אמר ר"א, לעולם הוי קביל וקים. ופירש רש"י: הוי עניו ותחיה. וכן איתא בתנא דבי אליהו רבה (פרק י"ח), וז"ל: וכן אמר יעקב אבינו ליוסף, בני, אל תאמר הואיל ואני מלך ואין בי עבירה ועוון וחטא, אתגאה על הבריות ואתגדל עליהם ביותר, אלא אמר לו, בני אל תעשה כן כדי שיתמלאו ימיך. ע"כ [ועי' סוטה (ה.) שע"י גאוה מקצר ימיו, ואם חזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו]. ועי' בשבט מוסר (פרק נ"ב, אות ט"ו) שכתב, שילמד אדם מהנמלה, שכיון שכל כך קטנה היא, גם אם ידרוך עליה אדם, לא תמות. כך האדם שמקטין עצמו, יאריך ימיו. ובטעם הדבר, יעוי' בספר נפש כל חי להגר"ח פאלאג'י (מערכת ע' אות ל"א) שביאר, דכיון שהוא עניו, כל מומיו נעלמים מבני אדם. וממילא גם כאשר חוטא, אין מדברים עליו לשה"ר, ואיתא בערכין (טז.), שלשון הרע הורגת שלושה, ובכללן מי שדברו עליו, וכשהוא עניו, אין מי שידבר עליו לשון הרע. ע"כ. יעו"ש. אך ע"פ דברינו י"ל טעם אחר לאריכות ימיו, שזהו משום שע"י ענוותנותו מעמיד את העולם, לכן ראוי לאריכות ימים. ויסוד דברינו נמצא בגמ' בחולין (פט.) שאומרת, אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרון, שאמרו (בשלח ט"ז, ז') "ונחנו מה". וחזינן שהעולם עומד על הענוה. ודרך אגב אזכיר טעם נוסף שאמרתי בזה, ע"פ האלשיך הקדוש (פרשת פנחס כ"ה, י"ב) שמבאר את המדרש (שוחר טוב תהילים מזמור ס"ב): הנשמה הזאת, כל שעה שהיא עולה וירדת ומבקשת לצאת מן האדם, היאך היא עומדת בתוכו? אלא הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו מניחה בגופו, והיא באה לצאת ורואה את יוצרה וחוזרת לאחוריה. ע"כ. ומבאר האלשיך: שהנשמה אשר חוצבה מתחת כסא הכבוד, משתוקקת לחזור לשורשה ולעזוב את הגוף העכור שבו היא נמצאת, אבל כאשר היא רואה את הקב"ה אשר מלוא כל הארץ כבודו, ואין סוף וקץ לקדושתו ובכל זאת מוריד מקדושתו לארץ, ועל כך מתנחמת הנשמה וסובלת. עכת"ד. ומבואר מדבריו, שכל חיותו של האדם תלויה בכך שהנשמה רואה את שכינתו יתברך בארץ. והרי אצל בעל גאוה נאמר: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה.), והשכינה בורחת ממנו. וממילא אין לנשמתו במה להתבונן כדי שתרצה להישאר בגופו, שהרי איננה רואה את השכינה ששורה בארץ, ולכן עוזבת היא את גופו של הבעל גאוה, ולכן ימיו מתקצרים.
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
