פרשת בהר בחוקותי
בפרשתנו התורה מצווה לשמור את שנת השמיטה: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". הזוהר משווה בין מנוחת הקרקע בשנת השמיטה, אחרי שש שנות העבודה, לשחרור עבד עברי בשנה השביעית. מהזוהר נשמע ששנת השמיטה היא גם שנת השחרור של העבדים העבריים, ולכאורה ההלכה היא ששנת השחרור היא השנה השביעית למכירה, ולא שנת השמיטה. עוד אומר שם הזוהר שעבדים פטורים ממצוות. והלוא עבד עברי חייב בכל המצוות! ובכלל, מה הדמיון בין שש שנות עבודת האדמה לשש שנות עבודת העבד? אמנם בשנות העבודה האיכר אינו פנוי כל-כך ללימוד תורה, אך אין הוא נתון לשליטת בשר ודם, ואיך אפשר להשוותו לעבד, שקנה אדון לעצמו?
להבהרת הדברים יש לדון במושג 'עול מלכות שמים'. הזוהר ממשיל זאת לשור, שמניחים עליו עול כדי שיהיה אפשר להפיק ממנו תועלת. כך חייב האדם לקבל עליו בתחילה עול מלכות שמים. על-פי זה מסביר אדמו"ר הזקן בספר התניא את נחיצותה של היראה גם בעבור קיום מצוות עשה, אף שהאדם מקיים אותן מתוך אהבה. כי לא דיי באהבה לבדה, אלא יש להקדים לה את היראה, ובלעדיה אין כאן "ועבדתם את ה' אלוקיכם".
הסבר הדברים: אדם אינו יכול להסתמך על אהבת ה' בלבד, משום שהתנאי להתקרבות אל ה' הוא התבטלות מוחלטת לקב"ה, ואילו אהבה מבטאת את מציאותו של האדם (הוא אוהב). לעומתה היראה מבטאת ביטול מוחלט של המציאות האישית. בנקודה זו מצוי הדמיון בין העול המושם על השור לבין קבלת העול של האדם. היראה לא נועדה להרחקה מן החטא בלבד, אלא היא חיונית להשגת הקִרבה אל ה'. אדם חייב להתבטל לפני ה' על-ידי היראה, בדיוק כפי שהעול המושם על השור חיוני כדי שיהיה אפשר להפיק ממנו תועלת.
על-פי זה מובן מדוע הזוהר מגדיר את העבדים "פטורים מן המצוות". אין הכוונה לפטור מעשי, שכן עבד עברי חייב בכל המצוות, אלא לחיסרון בקבלת עול בעשיית המצוות, שכן העבד נתון למרותו של בשר ודם ואינו יכול להתבטל לגמרי לה'. גם עבודת האדמה במשך שש השנים מזכירה עבדות, שכן האיכר נדרש לעבוד את האדמה כדי להתפרנס, ואילו בשנת השמיטה הוא תלוי לגמרי בברכת ה', שהבטיח "וְצִיוִּתִי אֶת בִּרְכָתִי". על יסוד הדמיון הזה אומר הזוהר ששנת השחרור של העבדים היא שנת השמיטה. אמת שרק בתום שש שנים של עבדות העבד משתחרר, אולם גם אז השחרור לא יהיה מוחלט עד שנת השמיטה, שבה הכול חשים שהם נתונים לגמרי בידיו של הקב"ה. (לקוטי שיחות)
