חג הסוכות
ערב חג הסוכות
הגמרא מביאה בסוכה (דף מא:): מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז, נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לרבי יהושע וכו'. ומקשי בגמ' למה לי למימר שלקחו באלף זוז? להודיעך כמה מצות חביבין עליהן, והתוס' במסכת ב"ק (ט: ד"ה אילימא) כתבו, דחשיב ליה רבותא שקנה אתרוג באלף זוז, לפי שמן הדין אין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת, ואפילו היא מצוה עוברת אלא משום חביבות המצוה עשה כן.
אחר שעברנו את הימים הקדושים של ראש השנה ויום הכיפורים, ימים שמגלה הזוה"ק שהם בבחינת "שמאלו תחת לראשי" ותיכף יזכנו בורא עולם להיכנס עם כל רמ"ח אברינו ושס"ה גידנו אל הסוכה הקדושה ולזכות לבחינת "וימינו תחבקני". אשר כותב הזוה"ק בפשרת אמור (דף קג:) תא חזי, שעתא דבר נש יתיב במדורא דא צילא דמהימנותא, שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא. – השכינה הקדושה פורסת את כנפיה עליו. וביאר האריז"ל בפרי עץ חיים (שער חג הסוכות פרק ד') שהגמרא בסוכה (דף ז:) אומרת, ששיעור הכשר סוכה הוא שתי דפנות כהלכתן ולשלישית אפילו טפח, והוא כעין צורת חיבוק שמחבק איש את רעהו, שכן בזרועו של אדם יש שלושה פרקים: א' הפרק הסמוך לכתף, ופרק הזרוע עצמו, ופרק של האצבעות, וכביכול הקב"ה מחבק את ישראל בסוכה ביד ימינו על ידי שלש דפנות.
ולכן כתב בספר חסד לאברהם לרבי אברהם אזולאי זצ"ל, מעין רביעי (נהר נ"ח) שלכן הגובה המנימילי של הסוכה צריך להיות עשרה טפחים, כי הגמרא בסוכה (דף ה.) אומרת שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, כיון שהשכינה שורה בתוך הסוכה, לכן חובה שגובה הסוכה יהיה מינימום עשרה טפחים.
בסוף פרשת ראה נזכר ענין שלושת הרגלים, פסח שבועות וסוכות, אצל פסח ושבועות כתוב "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם", לעומת זאת בחג סוכות נאמר "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". בלי המילים "לשכן שמו שם", מדוע?
שמעתי מהסבא חכם גבריאל רחמים בטוניאשוילי זצ"ל כי בחג סוכות השכינה שורה לא רק בבית המקדש אלא אצל כל יהודי ויהודי בסוכה שלו, ממילא לא ראוי לומר בסוכות רק על בית המקדש "לשכן שמו שם".
בזה נבין את דברי של הרה"ק רבי יצחק מזידיטשוב שאמר שהגמרא בסוכה (דף כז:) דורשת על הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת. ופירש, שעל ידי סוכה אחת, על ידי מצות סוכה פעם אחת אפשר להשפיע ישועה לכל כלל ישראל. ולמה? כיון שעל ידי מצות סוכה זוכים להשראת השכינה, ושהשכינה נמצאת ממילא יש כבר את כל הברכות וכל הישועות.
בגמרא נזכר על הסכך של הסוכה לשון של "צל", למשל הגמרא בסוכה (דף ב.) אומרת: "אדם יושב בצל סוכה", וצריך להבין מה שייך לשון ישיבה בצל סוכה, אדם שיושב בביתו לא אומרים שהוא יושב בצל ביתו אלא בתוך ביתו, רק מי שיושב תחת האילן קצת במרחק והצל של האילן מתפשט עד אליו אז אומרים שהוא יושב תחת צל האילן. מבאר הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע בספרו זרע קודש (ליל א' דסוכות), שהמדרש אומר על הפסוק "ה' צילך" שהקב"ה מתנהג עם האדם כמו צל, כמו שהצל מגיב בדיוק כמו הנהגתו של האדם, אם הוא מושיט אצבע גם הצל מושיט כנגדו אצבע, ואם הוא מושיט את כל היד גם הצל מושיט את כל היד. כך הנהגתו של הקב"ה עם האדם, כפי איך שהוא מתנהג למטה עם הבריות כך הקב"ה מתנהג עמו. וזהו ענין הסוכה, שאנו עושים בדוגמת סוכה העליונה, ולכן נקראת "צל סוכה" שהוא דמיון בדוגמת סכה העליונה. כלומר שהוא יושב בסוכה למטה, על ידי זה זוכה שבאותו רגע הוא יושב בצל הסוכה העליונה.
מעתה יובנו דברי היסוד יוסף (פרק ע"ז) שכתב: היושב בסוכה ולומד ומתפלל, הרי הוא יושב ממש בתך עולמות עליונים, שכל עולם נקרא "יום" כידוע, והיינו דכתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" פירוש שהאדם נכנס בשבעה עולמות עליונים בימי החג. לכן גדולי ישראל בגודל זכות נשמתם היו מרגישים את הנעימות והמתיקות של הסוכה הקדושה. כמו למשל כותב הגאון רבי אליעזר דוד גרינוואלד זצ"ל בספרו קרן לדוד (חלק המועדים חג הסוכות אות י"ב): "כי מי שיושב בסוכה לשם שמים, מרגיש עצם קדושתה בהתלהבות ורשפי אש, ומרגיש הארת המצוה, ויודע נאמנה כי זכינו להיקף ענני הכבוד, ואי אפשר להסביר הדברים להבינם, כי אם חכם מבין מדעתו ישכיל וידע כי כנים הדברים הנאמרים. ע"כ. לכן זה לא חידוש שראו התלהבות גדולה אצל צדיקים כשקיימו מצות סוכה, כמו שכתב האליה רבה (סימן תפ"ו סק"ד:) ראיתי מבני עליה שהיו מנשקים המצוות וכו', וכן סוכה בכניסתו ויציאתו, וכן ארבעה מינים שבלולב, והכל לחבב המצוה.
וכן הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל בעל האדר"ת בקונטרס שלו הנקרא "נפש דוד" כתב הנהגותיו לבניו אחריו ושם כתב: מצות סוכה היתה חביבה עלי עד מאד, כל קור וכל רוח לא הרפוני ולא גרשוני מן הסוכה, אשר היתה לי עונג רב לא יתואר בשבתי בה תמיד לילה ויום בלי הרף, וכמסמר נטוע הייתי בה וכו', באין רואים הייתי מנשק עצי הסוכה ביומו של שמיני עצרת (בחו"ל שישבו בסוכה גם בשמ"ע), לא תתואר באומר ודברים עצבות ליבי בעת פנות היום של שמיני עצרת בזכרי שקרוב העת להיפרד ממצוה חביבה זאת שנה שלימה ולפעמים גם י"ג חודש, ולצאת מן המצוה שנכנסתי בתוכה שאין דומה לה בכל התורה כולה, וכן בהושענא רבה לקחתי רבות פעמים את הלולב ומיניו ומקרב ליבי נשקתים, אחת אחת ובדמעות עיני הרטבתים, ובתפלה קצרה שאזכה לראותם ולקיימם בשנה הבעל"ט וכך הייתי נוהג במצוות השנתיות כאלו, ומורגל בפה לומר קשה עלי פרידתכם וכאשר טבע האדם להתגעגע אחר אוהב נאמן ואח וכיוצא בזה אשר התראה איתו פעם אחת בשנה ועזב אותו לשנה, כן הדבר הזה, מי לנו אוהב נאמן כמצוות ה' אשר נצטוינו, מליץ טוב פרקליט נאה, (כדתנן באבות פ"ד מי"א וברע"ב שם), אשר ההכרח להיפרד ממנה שנה שלימה וכו', ואיך לא ימס לבב אנוש בן תמותה בזכרו זאת.
אבל אפילו שאנחנו לצערנו לא כאותם צדיקים, ולא מרגישים את גודל הקדושה שנמצאת בסוכה, כותב רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (חלק א' דרוש ו') מ"מ ברור ואמת, מי שיושבים בסוכה לשמה ועוסקים בתורה ושמחים בחג במצוה ושמחת המועד שענן ה' חופף למעלה מעלה, עין ראתה ותאשרונו. ע"כ.
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
