פרשת במדבר
הרב חיד"א זצוק"ל כתב (בספרו "נחל קדומים) פירוש נפלא, ואלו הם דבריו: הנה הפרשה הקודמת (המסיימת את ספר ויקרא) מסיימת בפסוק "אלה המצות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". ומתחילה פרשתנו המונה את ישראל למשפחותם לבית אבותם, לפי היוחסין שלהם. וצריך להבין מה הקשר בין מתן תורה בהר סיני שהוזכר בסוף הפרשה הקודמת, ליוחסין של בני ישראל שהוזכרו בפרשה זו?
תשובה על כך נמצאת במדרש (ילקוט שמעוני): בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו בהם אומות העולם. אמרו אומות העולם: מה ראו אלו להתקרב לה' יותר מכל האומות? ענה להם הקב"ה: הביאו לי ספרי יוחסין שלכם, שנאמר "הבו לה' משפחות עמים", כשם שבני מביאים "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם". לכך נסמך לסוף ספר ויקרא "אלה המצות אשר ציוה ה' בהר סיני", ומתחיל ספר במדבר "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" וכו', שלא זכו ישראל ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין. עד כאן.
כלומר שבזכות שעם ישראל לא התערבב עם הגוים, ושמרו עצמם מן העריות, וכל בן יודע מי אביו בודאי, ויש להם יחוס אחר אבותיהם – בזכות זה זכו לקבל את התורה. אך הגוים הפרוצים בעריות, אין להם יחוס אחר אבותיהם, ואין הם ראויים לקבל התורה.
ולכאורה מה הקשר בין היחוס לקבלת התורה? ופירשו על פי הכתוב במדרש "חזית". והדברים מפורשים גם במדרש שיר השירים רבה, וזו לשון המדרש: "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" – אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַלְעִיקֵי אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, אֶלָּא הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים שֶׁתִּשְׁמְרוּהָ, וַאֲנִי נוֹתְנָהּ לָכֶם!
אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲבוֹתֵינוּ עֲרֵבִים לָנוּ. אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתֵיכֶם צְרִיכִין עֲרֵבִים! לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָלַךְ לִלְווֹת מִן הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי עָרֵב וַאֲנִי מַלְוֶה אוֹתְךָ. הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ עָרֵב אֶחָד, אָמַר לוֹ: עֲרֵבְךָ צָרִיךְ עָרֵב. הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ עָרֵב שֵׁנִי, וְאָמַר לוֹ: עֲרֵבְךָ צָרִיךְ עָרֵב. כֵּיוָן שֶׁהֵבִיא לוֹ עָרֵב שְׁלִישִׁי, אָמַר: תֵּדַע כִּי מִפְּנֵי זֶה אֲנִי מַלְוֶה לְךָ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, אָמַר לָהֶם: אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם תּוֹרָתִי, הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים שֶׁתִּשְׁמְרוּהָ, וְאֶתְּנֶנָּהּ לָכֶם. אָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ עוֹרְבִים אוֹתָנוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲבוֹתֵיכֶם יֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם. אַבְרָהָם יֵשׁ לִי עָלָיו, שֶׁאָמַר (בראשית טו, ח): "בַּמָּה אֵדַע". יִצְחָק יֵשׁ לִי עָלָיו, שֶׁהָיָה אוֹהֵב לְעֵשָׂו וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי א, ג): "וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי". יַעֲקֹב שֶׁאָמַר (ישעיה מ, כז): "נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה'". אֶלָּא הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים, וַאֲנִי נוֹתְנָהּ לָכֶם. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נְבִיאֵינוּ עֲרֵבִין לָנוּ. אָמַר לָהֶם: יֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ח): "וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי" וגו', וּכְתִיב (יחזקאל יג, ד): "כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ", אֶלָּא הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים וְאֶתְּנֶנָּהּ לָכֶם.
אָמְרוּ: הֲרֵי בָּנֵינוּ עוֹרְבִים אוֹתָנוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָא וַדַּאי עֲרֵבִים טוֹבִים, עַל יְדֵיהֶם אֶתְּנֶנָּהּ לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ח, ג): "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז", וְאֵין "עֹז" אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, יא): "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן". בְּשָׁעָה שֶׁהַלֹּוֶה נִתְבָּע וְאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, מִי נִתְפָּשׂ? לֹא הֶעָרֵב? הֱוֵי מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (הושע ד, ו): "וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹקֶיךָ, אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי" – אָמַר רַבִּי אַחָא: גַּם אֲנִי כִּבְיָכוֹל, אַף אֲנִי בְּשִׁכְחָה: מִי יֹּאמַר בַּתּוֹרָה לְפָנַי "בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ"? לֹא הַיּוֹנְקִים? הֱוֵי: מֵרִפְיוֹן הַתּוֹרָה שֶׁבָּכֶם נִתְפְּשׂוּ בְּנֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ל): "לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם". כִּבְיָכוֹל גַּם אֲנִי בְּשִׁכְחָה, מִי יֹאמַר "בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ" לְפָנַי? לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהַכְנִיס בְּנוֹ לַתּוֹרָה וּלְחַנְּכוֹ בְּלִמּוּד, שֶׁיַּאֲרִיךְ יָמִים בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט, יא): כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ.
לכן בשביל לקבל את התורה צריך להיות גדורים בעריות, ובעלי יחוס, כדי שהבנים יהיו אכן בניו, ויהיו ראויים לכך להיות ערבים על אבותיהם
ולכאורה יש להקשות על תירוץ זה: א. הרי אף על פי שאין יחוס לגוי, אף על פי כן מדין תורה גם אצל הגוים בן יורש את אביו. לכן אף על פי שאין להם יחוס, יוכלו היורשים, בניהם, להיות ערבים למורישים, לאבות. לכן אם כל הסיבה שצריך יחוס לקבלת התורה, הוא כדי שהבנים יהיו ערבים, הרי גם בני הגוים יוכלו להיות ערבים! ב. במדרש הנ"ל כתוב: "בשעה שהלווה נתבע ואין לו לשלם, מי נתפס? לא הערב?" וקשה: הרי ה' "בידו נפש כל חי", ויכול להפרע מהלוה (מהאבות) ולא רק מהערב (הבנים), והדין הוא שאין נפרעים מן הערב תחלה, אלא מן הלווה תחלה. לכן למה צריך ערבים בכלל?
ולתרץ הכל נקדים: הרב מהר"ש יפה, בספר "יפה קול" כתב, כיצד הבנים יהיו ערבים על התורה שלא בהסכמתם? הרי טרם באו לעולם! אלא ידוע שבמעמד הר סיני עמדו גם כל הנפשות העתידים להוולד, כידוע מהגמרא. אם כן גם הקטנים העתידים להיוולד עמדו שם, והסכימו להיות ערבים על הוריהם.
ומעתה יובן הכל: הנה גם הרשעים עושים קצת מצות וגמילות חסדים ותלמוד תורה, אך הכל נופל בידי הסטרא אחרא, כמו שכתוב בזוהר הקדוש ורבינו האר"י ז"ל. ואכן לו רצה ה' להמית את הרשעים, היו נענשים עונשים מרים, אבל מי יעלה לנו את ניצוצי הקדושה מאותם מעט תורה ומצוות שעשו, שנפלו בידי הסטרא אחרא??? וזו הכוונה "שאין ללווה לשלם". ולכן הקב"ה כביכול נפרע מן הערב, הם הבנים הקטנים, שאין להם חטא, ונשמתם נקיה וטהורה, וכשהם מתים אז נעשה בירור גמור מניצוצי הקדושה אשר נפלו ונטמעו בסטרא אחרא על ידי אביהם.
וזו כוונת הכתוב "מפי עוללים ויונקים יסדת עז" – "מפי" דווקא, שבפיהם הסכימו במעמד הר סיני להיות ערבים. וכי תשאל: למה צריך ערב? הרי ה' יכול לפרוע מהחוטאים עצמם! לכן אמר "למען צורריך" – הם הסטרא אחרא, כי צוררים הם לישראל לטרף טרף מהמצוות הוהתורה של האדם, ואין הלווה יכול לשלם כי גם במותו לא יתבררו ניצוצות הקדושה האבודים בידי הסטרא אחרא, ולכן לוקח נשמות הבנים שהן טהורות ונקיות, ובמותם יתבררו ניצוצי הקדושה, ועל ידי זה "להשבית אויב" הם הסטרא אחרא, "ומתנקם" לגנוב הניצוצות.
ולכן התשובה לאומות העולם המקנאים בישראל שקבלו התורה, היא: הביא לי ספר יוחסין, שישראל מיוחסים ובניהם הקטנים הם בני עליה, ובמותם יציל ה' את היצוצות הקדושה כנ"ל. אך בגוים, בניהם אינם בניהם ובאו באיסור, וגם במותם אי אפשר לברר הניצוצות כמו שהוא באבותיהם, ומה יועילו? לכן נתנה התורה ישראל.
הרב מאיר מושיאשוילי הי"ו מאשדוד
