פרשת בהעלותך
הנושא-הסרבנות האנושית:
בספטמבר 2003 פורסם "מכתב הטייסים" בו חתמו 27 טייסי חיל האוויר בדבר הודעתם על סירובם לשרת בשטחים בטענה שהדבר איננו מוסרי, הואיל ומהווה כיבוש מתמשך.
ב-22 ביולי 1942 ערב תשעה באב תש"ב החל חיסול גטו ורשה, אדם צ'רניאקוב שכיהן בו כיו"ר היודנראט התחנן בפני אדוניו הגרמנים שיחוסו על היתומים שבגטו שלא יישלחו אל גורלם המר.
כשהבין למחרת שבקשתו לא נענתה כתב ביומנו במר לבו, "הם רוצים שאני אהרוג את הילדים במו ידי"??
יום נוסף לאחר מכן נמצאה גופתו במשרדו, הוא התאבד בעזרת כמוסת רעל שהייתה ברשותו.
המכנה המשותף לשני מיקרי סרבנויות אלו הוא בכך שהייתה העדפה לרגש המוסרי על פני פקודת הרוב.
השאלה היא מהו המשקל הראוי למדוד בו את שאלת הסרבנות?
ויתירה מזו, האם היא נכונה?
ואם כן, האם היא משתלמת?
למען האמת תופעה זו לא נולדה אתמול כי עתיקת יומין היא, בפרשת שמות מתוארת תופעת הסרבנות היהודית הראשונה בהיסטוריה, פרעה דרש מן המיילדות העבריות "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
פקודה מלכותית זו הציבה את המיילדות בפני התלבטות מוסרית עזה,מחד אם יסרבו יהרגו הן עצמן, מאידך כיצד יעלה על הדעת שהן ישתפו פעולה בהריגת תינוקות בני יומם?
בסופו של דבר הן החליטו לפעול על פי מצפונן האלוקי ולא לציית לפקודת פרעה.
למדים אנו מכך שלא שכלן או מצפונן האישי המוסרי הביא להכרעתן, אלא מצפונן האלוקי.
כלומר המדד הוא, מי יקבע את הערכים על פיהם יבסס הסרבן את השקפת עולמו המוסרית!
בעוד הסרבן הצבאי מסרב פקודה מחמת שפיטתו השכלית והאישית, ויתכן שגם אדם צ'רניאקוב סרב מחמת חמלתו פרי מצפונו המוסרי האישי אשר הובילה לסופו הטרגי, סרבו המיילדות בפקודת פרעה בשם האלוקים.
המסקנה המתבקשת היא שהפרמטר הוא שתלוי בשם מי באה הסרבנות, שאם מקורה ממניע אישי כזה או אחר איננה ראויה, לעומת זאת סרבנות שמקורה כפוף לציוויו של הקדוש ברוך הוא ברוכה היא, לפי שטהורה וזכה היא ללא נגיעות אישיות.
להשלמת הדברים ראוי להוסיף, שסרבנות אשר מציווי ה' מקורה משתלמת היא בהחלט משום שזכו המיילדות המסרבות בעצמן שמושיען של ישראל יצא מהם, אולם סרבנות אשר מקורה ממניע אישי כלשהו לא רק שאיננה ראויה אלא אף אינה משתלמת.
וזאת למדים אנו מפרשתנו פרק י"א פסוק א' "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ותאכל בקצה המחנה".
וכתב על כך רש"י שם "אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה היאך לפרוש מן המקום".
וכן כתב בילקוט שמעוני בפרק י"א סימן תשל"ב אות א' בלשון דומה, "אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום".
כי תכליתם הייתה להסיר מעליהם את העול האלוקי, ולשם כך כל האמצעים כשרים אף בטענות זולות כדוגמת "זכרנו את הדגה וכו' את הקשאים ואת האבטחים" וכו', לפי שלא הסיבה גורמת את הנרגנות אלא הנרגנות מוצאת פורקנה בסיבה כלשהי בין יש בה טעם בין אין בה טעם.
אותם אנשים סירבו להכיר בטובתו של הקדוש ברוך הוא אשר הפליא מכותיו בפרעה והוציאם ממצרים, ולפי שסירובם ממניע אישי היה תוצאתו הרת אסון היה, כנאמר "ותבער בם אש ותאכל בקצה המחנה" וכן אותם שסירבו להכיר בטובת המן שירד להם מן השמים נענשו כנאמר "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים" וכו'.
גם חנניה מישאל ועזריה אשר סירבו להשתחוות לצלם לפני כ-2000 שנה כפי שהכריחם נבוכדנצאר קיבלו בתמורה את חייהם אף שהוכנסו לכבשן האש, הואיל וסירובם נבע מן המצפון האלוקי ולא ממניע אישי כלל.
הנלמד מכך עבורנו הוא שהעושה את רצון ה' בדביקות, אף שיכולות להיווצר סיבות להימנע מכך ולנהוג אחרת, העסק ממש משתלם.
אז כדאי גם לכם להרוויח…
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
