פרשת יתרו
סוד המעשים:
"ויבא משה ויקרא לזקני העם, וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה', ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות יט, יט'-כ').
ועל כך אמרו חז"ל (שבת פח'.) "בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, אמר הקדוש ברוך הוא מי גילה רז זה לבני". דהיינו יש כאן סוד שיש להבין את משמעותו, מהו אותו סוד מדובר ונעלם.
אז הפשטות כידוע לכל היא, שכלל ישראל לא חיפשו לשמוע מה טומנת בחובה אותה העשייה, אלא הם בנאמנותם המוחלטת לבורא עולם ידעו שהם מקבלים את הדבר הטוב ביותר שיכול להיות, אשר על כן הם הקדימו את הקבלה למעשה עוד טרם ידיעתם מה הם אמורים וצריכים לעשות.
אולם נראה שיש כאן עניין נוסף, שכן לאחר שהתבררה להם בבירור מציאותו יתברך, והנהגתו והשגחתו על העולם, אין מי שלא היה מקבל (ומה שהאומות לא קיבלו עליהם אין זו כלל קושיא ודו"ק). על כן כמדומה שיש כאן עומק נוסף עליו נרצה לעמוד.
כל מי שמתבונן רואה שהתורה היא מאוד פרקטית, אין היא תיאוריית חיים גרידא, אלא משנה אלוקית סדורה ומקיפה את כל חיי האדם עלי אדמות. היא עד כדי יורדת לפרטים החל מלידתו של האדם ועד ליומו האחרון, וגם במהלך החיים עצמם התורה דורשת ומעצבת את ההנהגות על כל צעד ושעל בחיים.
והדבר טעון פירוש, מדוע בורא עולם לא הסתפק בתיאוריות כמקובל אצל אומות העולם, למה התורה חייבת להיות כה מעשית.
כאן אנו מגיעים להבנה כי יש סוד מיוחד במעשים, ולכן בורא עולם לא הסתפק בלימוד ללא השלכות מעשיות, ויותר מכך המעשים הם אלו שמעגנים את הלוגיקה האלוקית בחיינו, ונסביר.
ידועים דברי החינוך (מצוה טז') "דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו".
מה באמת טמון בעולם המעשה – ר' ירוחם ממיר זצ"ל (דחו"מ ח"ג מאמר מז') ייסד "שהידיעה היא שפת הנשמה והמעשה הוא השפה של הגוף". נסביר את דבריו.
אדם בימינו שיגיע למדינה זרה שם גם השפה זרה לו, בעידן של היום שיש תוכנות תרגום דיגיטליות הוא יסתדר, אך לולי היכולת לצמצם את פער השפה הוא לא היה מסתדר, ויותר מכך הוא יכול היה אף להסתבך חוקית וכדו'.
ואם הדבר כך בענייני הגוף גם בעבודת ה' הדבר נכון. ר' ירוחם מאלפנו בינה כי הידיעה היא שפה המדברת אל הנשמה. הנשמה בהיותה אלוקית מה שמדבר אליה זה עוד ידיעות ועוד תובנות אלוקיות, שמספקות לה את חפצה להדבק בשורשה. הרי כל ירידתה כאן לעולם היא בעל כורחה כמאמר חז"ל (אבות ד' כט') "על כורחך אתה חי". ממילא הגם שזה בעל כורחה, מכל מקום ברגע בו היא לא באה על סיפוקה, האדם רעב ולא רגוע, ומכאן ועד הדרך לחפש זאת במקומות רחוקים תרתי משמע הדרך קצה וחלקלקה.
ובאותה מידה בדיוק גם לגוף יש את השפה אותה הוא מבין – הגוף מבין מעשים.
הלא מי שייקח סיני וידבר אתו בעוצמה בכל כלי תורת הנאום – רטוריקה משובחת, אוצר מילים עשיר, ותובנות עמוקות ומחכימות, הרי הדבר לא יועיל במאומה. כי גם אם הנושא יהיה מחכים ומעשיר, מכל מקום חסרה כאן יכולת ההנגשה והתיווך לדובר השפה הזרה.
כך בדיוק ייחשב מי שירצה להסתפק בתיאוריות או באמונות לבביות, כמקובל אצל חלקים נרחבים מהאנושות.
הסוד אותו כלל ישראל זכו להשיג הוא, שהגם שצריכה להיות ידיעה ואי אפשר רק לעשות בלי לדעת בבחינת "ולא עם הארץ חסיד", אולם מבחינת החשיבות – למעשה שמורה זכות הבכורה, כי בעבודה המוטלת על האדם לקחת את הגוף החומרי, ודווקא אותו לרומם ולקדש חרף כל בהמיותו, ולהביא אותו למקום בו הוא הולך בעקבות הנשמה ומסייע לה לעשות את רצון הבורא.
אי אפשר לסיים את האמור מבלי להביא את דברי ר' ירוחם ממיר זצ"ל (דע"ת דברים א', עמ' רנב'-רנג') על דברי חז"ל (אבות ג' יז') כל שחכמתו מרובה ממעשיו חכמתו מתקיימת.. והדבר דומה לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, ובאה רוח והופכת את האילן על פניו. אך כל שמעשיו מרובין מחכמתו, הדבר דומה לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים ושום רוח בעולם לא תוכל להזיז אותו ממקומו.
ודקדק שחז"ל דימו את המעשה לשורשים, וידוע (ברכות יז') ש"תכלית חכמה תורה ומעשים טובים". וידוע שבקרב האומות היו חכמים גדולים, אולם כיון שזה נעצר רק בחכמה ולא הגיע לכלל מעשים הרי רוח שנשבה עקרה אותם מן העולם וכל חכמתם נאבדה.
וזה מה שכתב רש"י (במדבר כג' ט') על הפס' "כי מראש צורים אראנו". היינו בלעם הסתכל על מייסדי האומה הישראלית – האבות והאימהות הקדושים, שהם מבוצרים כמו סלעים וגבעות רמים וגבוהים, ואותם שרשים איתנים הם שנותנים לכלל ישראל את הכח לעבור את הגלות חרף כל הטלטלות שלה.
ללמדנו מהו ערכו של מעשה, ועד היכן מגיעה השפעתו.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
