פרשת ויצא
בס"ד
לברוח מהניסיון:
יעקב אבינו שוהה בבית לבן במשך עשרים שנה ועובד אותו בנאמנות רבה, עד כי את הלכות פועלים לומדים מהנהגתו של יעקב אבינו תחת חמיו. הוא נוכח לראות באופן ברור, כי חמיו מחפש אותו, זומם עליו רע וחפץ לרמותו. אז נגלה אליו הקב"ה ואומר לו "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". כיון שכך לוקח יעקב את ארבע נשותיו ילדיו וכל רכושו ובורח.
ויש לשאול – מדוע יעקב בורח, ולא עומד פנים מול פנים מול לבן בדרישה נחרצת וברורה לחזור לבית אביו, הלא הוא קיבל הבטחה אלוקית מפורשת שתהיה לו עזרה. אם נאמר שהוא לא רצה לסמוך על הנס, הרי בין כה בסופו של דבר הקב"ה נגלה ללבן בחלום הלילה, ואמר לו "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע". רק אז הם הקימו ביניהם את הגל עד, שהוא היה גל של אבנים שישמש עדות להפרדה וההרחקה ביניהם, אם כן מה המקום לברוח אם בין כה הוא יצטרך בסוף סיוע אלוקי.
התשובה לכך היא שכידוע "מעשה אבות סימן לבנים", וכל הנהגת אבותינו אינה סיפור דברים בעלמא אלא מעשים שהטביעו חותם בנפש האומה היהודית לדורותיה על שלל התמודדויותיה.
האופן בו יעקב התנהל בבריחתו מלבן, מסמל את הדרך הנכונה והבטוחה להתנתק מכוחות הרע בראשם עומד היצר הרע. בראש ובראשונה יעקב אבינו בורח, אין כלל מקום לויכוח או התנצחות מול היצר וחילותיו. רק לאחר הבריחה הוא יקבל סיוע אלוקי להתמודד מול היצר, ויזכה בס"ד להקים גדר הפרדה על מנת שיוכל להדבק בטוב. נמצא שלבריחת יעקב מבית לבן היו שתי מטרות: א) בריחה מהרע המיוצג בקרב לבן וביתו, ב) להגיע ליצחק אביו היינו ביאה אל הקדושה.
את היסוד האמור מבאר ר' חיים שמולאביץ' זצ"ל ( ) גם לגבי יוסף. הרי בכל הסיפור עם אשת פוטיפר יוסף הרי היה לו יתרון עליה שכן הוא איש והיא אישה, מה גם שהיה בשיא כוחו, ובמשיכת בגדו מידה יכל יוסף למחוק ראיות ובכך למנוע מעצמו את השהייה בכלא מצרי האכזרי. ולמה הוא לא עשה זאת. אלא יוסף ידע שכל זמן שאדם נשאר בקרבת הנסיון הוא רק מקרב את עצמו לאפשרות ליפול. כי כל זמן שאדם לא נמצא בתוקפה של התאווה עוד יש סיכוי כי הוא יצליח להתגבר אולם ברגע שהוא כבר בפנים זה כבר נושא אחר לגמרי. לכן היה שווה לו לברוח במחיר של ישיבה בכלא המצרי הנודע לשמצה, ולו כדי לא להיכנס למצב של פגם רוחני. שכן "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו" (במדב"ר כא' ה'). הנזק הרוחני הוא לא ישוער ולא יתואר, לעומת נזק גשמי גדול ככל שיהיה.
מו"ר המשגיח ר' אליהו רוט זצ"ל (במסילה העולה, מאמר "ראשונים כמלאכים") עומד על כך גם לגבי חנוך. הרי התורה אומרת (בראשית ה' כד') "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו האלוהים". ופירש רש"י "צדיק היה וקל בדעתו לשוב ולהרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו".
ותמהו על כך אם הוא צדיק כיצד אם כן הוא קל להרשיע. ועוד מבואר בספרים הקדושים (של"ה תורה שבכתב חיי שרה, ועוד כבר לפני כן בחז"ל) שהקב"ה קבעו בשמים למלאך מט"ט, וכיצד יתכן לומר כי מי שקל להרשיע יקבע כמו מלאך בדרגה הגבוהה ביותר.
והביא שם שביארו שחנוך היה צדיק גמור, אך הייתה לו שיטה מעניינת בעבודת ה'. הוא היה מכניס את עצמו למקומות של ניסיונות כדי לעמוד בהם, וכל זאת כדי להראות את גודל אהבתו לבוראו. שכן הוא חשב שלא חכמה לשבת בבית המדרש כל היום, ולהישמר מהניסיונות. אלא צריך לפגוש אותם עין בעין, ולהתגבר עליהם, ובכך הוא נהיה לעבד יותר נאמן.
ואכן הוא לא נכשל, כי היה גיבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים. אלא שבזה שהקב"ה לקח אותו בטרם עת, זה בא לרמז שאין הבורא חפץ בכגון דא, לא זוהי הדרך ולא זו המסילה העולה בית אל. כיון שיסוד העבודה הוא יראה מהחטא, וכמאמר רבותינו (אבות א' א') "ועשו סייג לתורה". ובברכות השחר אנו מייחדים לשם כך תפילה מיוחדת "ואל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".
להמחיש עד היכן הדברים מגיעים, כמה חשוב להתרחק מן הרע ולהיזהר שלא לתת לו דריסת רגל, נביא את המשל הבא. היה אדם שגר בוילה מפוארת, ויום אחד בשעת ערב מוקדמת הוא שומע דפיקות קלות על הדלת. הוא מציץ בקוקר ורואה שם אדם לא מוכר. הוא פותח ושואל לרצונו ונענה כי הוא מעוניין לקנות ממנו זכות לנעוץ בחצר האחורית מסמר עשר פשוט, ולרכוש את הזכות בחמשת אלפים דולר. לאחר שהסכים הביא ההלך חוזה כתוב בו נאמר כי זכותו לשים מה שהוא רוצה, ואכן בעל הבית חתם על החוזה, לא לפני שהוא הספיק ללגלג על אותו ההלך המוזר ועל מעשיו העוד יותר תמוהים.
ביום למחרת הוא הופיע ותלה על המסמר את החליפה שלו, ובעל הבית שעקב אחריו שתק וצחק לעצמו. לאחר שבוע הוא תלה גם את הכובע שלו. לאחר שבוע נוסף הוא הגיע עם שקית שחורה ונעלם לכמה ימים. בוקר אחד האישה קמה ומריחה ריח לא נעים. היא מזעיקה את בעלה שמנסה מצדו לתור אחר מקור הריח אך ללא הצלחה. ולאחר שעות של חיפושים והתייעצויות עם אנשי מקצוע, התברר כי מקור הריח הוא בשקית התלויה מאחורי הבית. הוא מחכה לבוא האיש התימהוני, וכשבא הוא מיד תובע אותו להסיר את המפגע התברואתי. אולם ההוא מנופף בחוזה החתום ואומר לו כי יש לו את הזכות לשים ככל העולה על רוחו. לא הייתה ברירה, ובני הבית נאלצו לצמצם את שהותם בבית לכדי מפלס אחד, ועם הזמן שהריח הלך והתגבר הם נאלצו לעזוב את הבית, וההלך המוזר שהציע סכום שבימים שבשגרה לא היו אפילו מתייחסים להצעה שכזו, קיבל את הווילה המפוארת על מגש של זהב ובמחיר שמעולם לא היה מאו דהו מעלה על דעתו.
הרי לנו כמה צריך להיזהר ולו מדריסת רגל של היצר שמחכה רק לפתיחת הדלת מצדנו ואת העבודה הרי הוא מלומד לעשות מזה אלפי שנים עם מיליארדים של לקוחות לא מרוצים.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
