מהו הגורם לעצלות?
ישנו סוד נורא שרוב העולם מתעלם ממנו. הכוח המלבה והיוצר ביותר עייפות הוא העייפות עצמה.
מי שנכנע לתכתיביו של יסוד העפר – העצלות, ומתנהל לאיטו באווירה מנומנמת של חוסר עניין ועייפות הנפש, משמיט את אחד המרכיבים המרגשים והמעוררים שבלעדן לא תתכן עבודה רוחנית – הזריזות!
זריזות אינה רק דרך להרוויח זמן, כפי שחושב רוב העולם, אלא בעיקר דרך לשפר את איכות המעשה.
עצלות מזיקה גם במשקפי העולם הגשמי. אנשים עצלנים תמיד סובלים יותר. הם לא מסלקים אף טרדה מחייהם, אדרבה, הטרדות נערמות למימדים מבהילים ומאיימות להתמוטט ולמוטט יחד עמן את העצלן שפיתה עצמו להאמין כי אין רע בעצלותו שהרי אם אינה מועילה לפחות אינה מזיקה.
העצלן מעצים עם השנים את הסבל. הקשיים הקטנים הופכים עם הזמן למשא קשה מנשוא. כל עלייה במדרגות, כל הרמת יד…
הרי זה סוד נורא שרוב בני האדם אינם יודעים אותו. האדם העצלן סובל יותר, עובד יותר. העצלן "חי" פחות ומתאמץ יותר , הוא "עובר" ליד החיים, הוא אינו חי אותם.
העצלן אף פעם לא מגיע רחוק
זריזות הנפש מאידך ממלאת את האדם בהתלהבות והרגשת חיות , מחיה את האדם ומזרימה דם חדש ורענן בעורקי הגוף ובעורקי הנפש גם יחד. העצלן אף פעם לא מגיע הרחוק, לא בענייני הגוף ועל אחת כמה וכמה שלא בענייני הרוח – "אם אחד הוא בעצלות וכבדות, גם אם הוא גבור יותר מחברו, ינוח בקל ויפול" (ליקוטי אמרים פרק כ"ו).
הזריזות מחיה את האדם, ממריצה אותו, נוסכת בו כוחות חדשים וממלאת אותו בחדוות עשייה – "בהגיע זמן המצווה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש במעשהו לאחוז בה ולעשות אותה ולא יניח לזמן שיתרבה בינתיים כי אין סכנה כסכנתו (כי דווקא מצוות העשה מקדמות את האדם לתכלית) אשר הנה כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש עיכוב למעשה הטוב" (מסילת ישרים).
מצווה הנעשית בזריזות וללא דיחוי נעלית יותר ממצווה הנעשית לאחר זמן. זאת מכיוון שעשיית המצווה בזריזות מעידה על יחסו הנפשי של עושה המצווה למצווה. הדוחה את עשיית המצווה למועד אחר מסתכן באיבוד ההתלהבות ורוממות הרוח המתלווה לעשיית המצווה בזריזות ובזמנה ואף עלול לאבד את ההזדמנות לעשייתה.
הנסיון מורה כי העצלן הנו לרוב פסימי באופיו ועושה מאמצים להשתמט ממטלות לא בגלל רוע לב אלא בשל חרדתו מן המאמץ. נטייה זו מביאה להצטברות של כישלונות, לשקיעה בתוך עצב ודכדוך ומציידת את העצלן במשקפיים בעלות מבט נוגה כעל העולם.
אדם לעמל יולד
עמל הוא החיים עצמם. ילד כל חופש מענה את הוריו – "אוף, מה אני אעשה"? הילד שואל למעשה את הוריו "איך אחיה"? ואפילו ילד שהשתחרר לכמה ימים מבית הספר, במהרה השממון וחוסר המעש משתלטים עליו עד שאף הוא נאלץ להכיר בכך שאין טעם במציאותו בלי "לעשות".
"אדם לעמל יולד" – זוהי הצורה בה נברא העולם. להתפתח. ליצור. להתקדם. פאזל בן אלף חלקים עולה יותר מפאזל בן מאה חלקים והתענוג בהרכבתו מתרבה ומשתווה בדיוק נמרץ למידת הקושי.
עמל הוא חופש מלהג סתמי ורכילות מרושעת. עמל הוא חירות מפטפוטי הבל, משעמום, מניוון ומטירוף הדעת. עמל הנו ברכה! גלוי וידוע לכל כי לאחר יום של עמל מפרך וגדוש ביצירה, הנפש מלאה יותר והשינה ערבה יותר. למנוחה יש משמעות רק לאחר עמל ועבודה. וכי כמה זמן יכול אדם לחיות באי בודד ללא טרדות וללא יעדים?
מאידך, לאחר יום של בטלה, הסתובבות במעגלים סתמיים או רביצה בחוסר מעש ופטפוטי סרק, המועקה מכרסמת בלב ורגש של סתמיות וריקנות אופף את האדם.
העצלן אינו נהנה ממנוחתו ואינו יכול ליהנות ממנה. אלא שהעצלן אינו מסוגל לנקוף אצבע לפרוץ את מעגל בטלנותו וחוסר יכולת זה מדכא את רגש החיים ומרחיק את העצלן מן החיים – פשוטו כמשמעו!
פילוסוף נודע נשאל פעם כך: כיצד היית רוצה לחיות לו לא היו לך התחייבויות, ילדים ודאגות פרנסה? הפילוסוף השיב תשובה האמורה לטלטל את תפיסותינו: "לא הייתי רוצה לחיות"!
ללא עמל מתוך זריזות אין שום דרך להשיג עונג בעל משמעות בכלל, ובפרט את העונג החריף ביותר בעולם – נהורא מגו חשוכא – ההיחלצות מביצת החומר ומכבליו המביאה להתרוממות רוח הנשגבת ביותר האפשרית.
הניצחון על העכבות, המכשולים והמעכבים שאינם חדלים מלהופיע – נוסך באדם התלהבות, סיפוק ושמחה, ויוצר בו את ההבנה כי אם ימשיך להיות זריז במעשיו הוא גם יצליח לעבור את הגשר הצר הזה – את העולם הזה – בשלום. והעיקר, בינתיים, לא לפחד כלל…
