האם יש קשר בין שמיני עצרת ושמחת תורה?
מנהג ישראל לסיים את התורה בשמיני עצרת, ולעשות בו שמחה לגמרה של תורה, ונקרא "שמחת תורה". נשאלת השאלה מדוע קבעו חז"ל לשמוח בשמחת התורה בשמיני עצרת? האם יש קשר בין יו"ט זה לשמחת התורה?
ומאידך גיסא, אם שמחת תורה היא שמחה נפרדת מחג שמיני עצרת, אם כן אנו מנצלים את שמחת החג לשמחת מצווה נוספת, ולכאורה יש בכך אסור"אין מערבין שמחה בשמחה" ? (עיין מועדים וזמנים ב' סי' קל"ב).
יחודו של שמיני עצרת- "נגילה ונשמחה בך"
נקדים דברי המדרש בילקוט שמעוני (פר' פנחס בסוף רמז תשפ"ב):
"אמר רבי אלכסנדרי: משל למלך שבאה לו שמחה כל שבעת ימי המשתה והיה בנו של המלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו: יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים, עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה אלא טול תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר, כך כל שבעת ימי החג ישראל עסוקים בקרבנותיהן של אומות העולם, דאמר ר' פינחס: כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהן מה טעם תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה בטוחים אנו בתפלה, וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל: עכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד, וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, אמר ר' אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך, אמר רבי יצחק: בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך ב' תרי ך' עשרים".
בדברי המדרש מבואר שיש שמחה "ביום", ושמחה בקב"ה . וצריך להבין מה החלוק בין שמחה ביום או בקב"ה?
והנה הדברים מבוארים יותר ברבנו יונה (ברכות ריש פרק"אין עומדין" ) וז"ל:
"ודומה לזה מה שאמרו במדרש: זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. הוי אומר בה' כלומר: אע"פ שזה היום הוא יו"ט ונעשה לנו בו נסים ונפלאות ואנו שמחים בהם, אפילו הכי עיקר השמחה אינה בעבור יו"ט אלא בעבור ה' לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו".
רצונו לומר, שעלינו להעדיף את השמחה בגלוי הגדולות והנוראות של הקב"ה בעולם, על התועלת שנעשתה לנו באותן הניסם והנפלאות. אלא שלפי דברי רבנו יונה הדרך הזאת לשמוח בקב"ה מתייחס לכל החגים, ובמדרש משמע ששונה שמיני עצרת מכל החגים, שבו דווקא נאמר"נגילה ונשמחה בך" – בקב"ה!
ונראה מדברי המדרש, שבכל החגים אנו מדגישים את הישועות שנעשו לנו ע"י הקב"ה, וזו היא השמחה ביום: בפסח זמן חירותנו – הודיה על גאולתנו מעבדות לחרות עולם, בשבועות זמן מתן תורתנו – הודיה על קבלת התורה, שהיא חמדה גנוזה אצל הקב"ה, שהעדיף אותנו על כל העמים, ואף על מלאכי השרת, וחיי עולם נטע בתוכנו. (הדבר מתבטא באופן השמחה של היום ש"בעצרת כו"ע לא פליגי דבעינן לכם" – מ"ט? יום שנתנה בו תורה לישראל"). ובסוכות זמן שמחתנו – הודיה על שהושיבנו בסוכות, בענני הכבוד, שהגנו עלינו מחום וממטר, ומפני האויבים. אבל שמיני עצרת – שהוא חג בפני עצמו, שבו אין אנו יושבים בסוכה, על איזה ישועה אנו מודים בו? ועל זה בא המדרש לענות, שאין אנו שמחים ביום מחמת ישועה פרטית שהייתה בו, אלא בקב"ה עצמו שאמר "עכשיו אני ואתם נשמח ביחד".
בך – בתורתך
המדרש שם מסיים: "בך- בתורתך, בך- בכ"ב אותיות שבתורה". משום ש"הקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא" , (זהר הק' הובא נפש החיים שער א' פרק ט"ז) והשמחה בתורה היא שמחה בקב"ה עצמו. ולפ"ז מיושב היטב מדוע נקבע שמיני עצרת לשמחת תורה, משום שבשמחת התורה אנו שמחים בקב"ה, בכך שהוא עמנו, ולכן תקנו לנו חז"ל שמחת התורה ביום זה, שע"י התורה אנו שמחים בקב"ה.
ולפי זה מבואר מדוע אין מצוות ביום זה, מפני שהמצוות מבטאות את הישועות שלנו, הסוכה זכר לענני הכבוד שהגנו עלינו, ואף ד' המינים מסמלים את נצחונינו בדין, אבל בשמיני עצרת אין אנו שמחים בישועתינו אלא בקב"ה, ולכן אין בו אלא שמחה בלבד.
מובא בגמ' (סוכה מח.) "ושמחת בחגיך והיית אך שמח"- לרבות יו"ט אחרון לשמחה. ובמהר"ץ חיות שם מביא בשם הגר"א "נ"ב, הכל תמהו, דהרי "אכין ורקין מיעוטין הם" וכאן דריש לרבות? ובשם הגאון החסיד מהר"א מווילנא שמעתי, דבאמת בימי יו"ט של חג הראשונים היה מצות סוכה ולולב ושמחה, וכאן נאמר "אך שמח" היינו מיעוט, דרק שמחה ולא סוכה ולולב, והיינו יו"ט אחרון, דאין שמה רק שמחה ותו לא, וא"כ מוכח לרבות דשמחה נוהג על כל פנים, אבל לעולם אך מיעוטא, ונכון"
ועומק הדבר, שהמיעוט כאן הוא גופא הריבוי, כי השמחה במצוות היא מוגבלת למעשה המצווה, אבל שמחת התורה היא כולה רוחנית ואינה מוגבלת למעשה זה או אחר, דוגמא בולטת לכך בחג הסוכות שיש בו רבוי מצוות: סוכה, ד' מינים, שמחה וחגיגה – "שובע שמחות" שהם שבע מצוות שבחג, ובשמ"ע אין אנו צריכים יותר אותם המינים לשמחה, ואין אנו צריכים להיות בסוכה בצילא דמהמנותא, כדי להיות סוכים תחת כנפי השכינה, אלא אף בלא כל זה, ואפילו בביתו של כל השנה יכול להרגיש שהוא עם הקב"ה. נמצא שהשמחה מתרבה ביום זה בלא גבול, כפי שאכן נהגו ישראל לשמוח ביום זה.
הדברים הנ"ל רמוזים בפירוש רש"י לשיר השירים, על הפסוק הנ"ל (א,ד):
"הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך… מישרים אהבוך" – "…ולפי דוגמתו הם מזכירים לפניו חסד נעורים אהבת כלולות לכתם אחריו במדבר ארץ ציה וצלמות וגם צדה לא עשו להם והאמינו בו ובשלוחו ולא אמרו היאך נצא למדבר לא מקום זרע ומזונות והלכו אחריו והוא הביאם לתוך חדרי היקף ענניו בזו עודם היום גלים ושמחים בו אף לפי עניים וצרתם ומשתעשעים בתורה ושם מזכירים דודיו מיין ומישור אהבתם אותו".
מבואר בדבריו שמהלך השמחה שזכו להיקף ענני הכבוד, יש לו המשך גם בזמן שישראל בגלות, והם בעוני וצרה, וזה מתוך שהם משתעשעים בתורה שע"י התורה הם זוכים להשראת השכינה כמו שהיה במדבר.
וכמו שכתב רבנו יונה (ברכות ח):
"אוהב הקב"ה שערים המצוינים בהלכה יותר מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות… אוהב שערים המצוינים בהלכה, כלומר ששם קביעות התורה וההוראות בכל יום, יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות שלומדים בהם לפי שעה מפני שהמקומות הקבועים הם במקום בית המקדש, כדאמרינן מיום שחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות בלבד".
כלומר, מקום קביעות התורה הוא במקום בית המקדש מקום השראת השכינה. ומובא במדרש שענני הכבוד חזרו בזכות בנין המשכן, שזה שורש להשראת השכינה המרומזת בענני הכבוד.
והם הדברים שאמרנו לעיל, ששמחת התורה היא בלתי גבולית לזמן ולמקום, והארת השמחה הגדולה הזאת מתגלית בשמיני עצרת, שאין בו אלא שמחה בקב"ה, "בך בתורתך".
שמיני עצרת- מעין עולם הבא ויתרה מזאת, מובא ב"מעשה רב" להגר"א הלכות סוכה:
"הגאון ז"ל היה שמח מאד בחג הסוכות וביותר בשמיני עצרת כי הוא יותר שמחה מכל ימי החג ע"פ הסוד… וכן אמר ע"פ סוד יום קדוש ושמחה מכל ז' ימי החג, הקורבנות נגד ע' אומות וע' שרים, אשר לו כן יום שמיני עצרת שהוא דוגמת עולם הבא לעתיד שלא יתערב זר בשמחתנו".
במה אנו מרגישים עתה בשמיני עצרת, שהוא דוגמת עולם הבא? נראה לומר, בזה שאין אנו שמחים במצוות המעשיות, אלא שמחה רוחנית בתורה, שהיא שמחה פנימית יותר אשר "בשמחתו לא יתערב זר". וכך יהיה לעתיד לבוא מצוות בטלות, היינו שלא יצטרכו מצוות כדי להרגיש את הקשר בינינו לקב"ה, ולכן שמיני עצרת שאין בו מצוות הוא דוגמא למעין עולם הבא. ויתרה מזאת, אנו נוהגים ביום זה כמה מנהגים שנראים כאילו סותרים את ההלכה, כגון: הריקודים והטיפוח שאסורים בשבת וביו"ט, מותרים בשמחת תורה. הוספת קרואים עד בלי די, וקוראים להם את הפרשה כמה פעמים, ומעלים לתורה קטנים אפי' לכל חמשת הקרואים, ויש נוהגים לקרוא בתורה בלילה דבר שלא מצינו דוגמתו, כל זה להראות ריבוי שמחה בתורה. ואפשר שזה בא להראות מציאות של מעין לעתיד לבא שמצוות יהיו בטלות בו בחשיבותן.
והשלמה לרעיון זה בדברי הגר"א על הפסוק במשלי (לא,כה) "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" ומפרש הגר"א "עוז- הוא בר"ה ויוה"כ, והדר בסוכות פרי עץ הדר, ותשחק ליום אחרון- זה שמיני עצרת שעליו נאמר: והיית אך שמח".
שמיני עצרת נקרא יום אחרון, היינו עוה"ב, שאז יתרבה השחוק בעולם. ככתוב "אז ימלא שחוק פינו" אמרו חז"ל "אסור לאדם למלא שחוק פיו בעוה"ז" עד ימות המשיח ש"אז יאמרו בגוים בגויים הגדיל ה' לעשות אלה" . מה בין שחוק לשמחה? הגאון בעל ה"שואל ומשיב" בספרו דברי שאול על התורה כתב "ההבדל שבין שחוק לשמחה, ששמחה היא מצומצמת, לא בהעדפה אבל שחוק הוא מלשון טפח שוחק שהוא עודף יותר". אמנם נראה לומר שהצחוק מתעורר כאשר מתגלה דבר בפתאומיות ובהפתעה, (כמו שנאמר "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו". ושם יוכיחו לגויים שבאו ליטול שכרם לעתיד לבא שטעו). וכן יהיה ביום אחרון שיתגלה סוד הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה, ובחירתם על שאר העמים.
בך- בישועתך והנה לפי כל מה שהסברנו לעיל ע"פ המדרש שבשמיני עצרת אין אנו שמחים בישועתנו ביום חגנו, אלא "נגילה ונשמחה בך"- בהקב"ה, מהו כוונת המדרש "בך בישועתך" הלא הישועות שלנו הם?
נראה לומר שזה בטוי חזק לשמחה עם הקב"ה באחדות גמורה אני ואתם ביחד", עד שאפשר לראות את ישועתנו כישועתו של הקב"ה, וזהו "בך- בישועתך", שכאשר ישראל נושעים ונוצחים שמו של הקב"ה מתגדל ומתקדש בעולמו. והרי זה ישועתו, "עשה למען שמך , עשה למען ימינך, עשה למען מלכותך".
המתקת הדינים בשורשן
מובא במדרש: טעם נטילת ד' מינין אחרי ר"ה ויוה"כ:
"א"ר אבין: משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין הידין נצוחא, אלא מאן דנסיב ביין (בעין) בידיה אנן ידעין דהוא נצח" (אין אנו יודעין מי נצח בדין, אלא מי שנוטל לולב בידו הוא נצח).
ולא מובן כיצד הלולב מעיד על כך שנצחנו בדין, הלא כך צוונו ה' לטול לולב ואת זה אנו מקיימים?
והנה הרא"ש (סוכה פרק ג' סימן כו) כתב להסביר מדוע מנענעים ב"הודו לה' כי טוב" וב"אנא ה' הושיעא נא" וז"ל:
"דכתיב: אז ירננו עצי היער וגו', וכתיב בתריה: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וכתיב בתריה: ואמרו הושיענו אלוקי ישענו וגו', ואיתא במדרש: לפי שבר"ה באין ישראל ואומות העולם לדין, ואין יודעין מי יצא זכאי ומי יצא זכאי, נתן הקב"ה מצוה זו לישראל, שיהיו שמחים בלולביהן כאדם שיוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח, והיינו דכתיב" ירננו עצי היער, כלומר ירננו בעצי היער כשיצאו לפני ה' זכאין, כשבאין לשפוט את הארץ, ובמה ירננו בהודו ובהושיעא נא".
ומדבריו נראה שבלולב אנו מבטאים את השמחה במשפט, ומרננים ב"הודו" וב"אנא" , ונראה שבעצם הרננה במשפט מזה מומתקים הדינים ואנו יוצאים זכאין בדין, מפני שאנו סומכין על הקב"ה ומוסרים לו דיננו מודים על העבר ב"הודו" ומבקשים על העתיד ב"אנא" , וכיון שאנו סומכים עליו, הקב"ה דן אותנו בחסדו ומזכה אותנו בדין. (לבית שמאי מנענעים גם ב"אנא ה' הצליחה נא" ב' בקשות והודאה אחת, שמידתם מידת הדין, וזה גובר על הרגשת החסדים שהזכירו).
והנה בא יום שמיני עצרת שבו אנו מתאחדים עם הקב"ה ביחוד כזה, שאנו אומרים לו שהמשפט הוא שלו, וממילא מוכרח הוא לדוננו לזכות, ואנו אומרים לו "עשה למענך והושיענו".
ולכן אנו אמרו חז"ל " ה' אורי- זה ר"ה , וישעי- זה יוה"כ", יוה"כ זו היא ישועתנו ועל זה אנו מרננים בסוכות, ועל זה אנו מרננים בסוכות, ועולה על זה שמיני עצרת שבו חל מהפך גמור שאנו שמחים בישועתו של הקב"ה שתלויה בישועתנו, וכך מומתקים הדינים בשורשם.
ענין "עצרת" של שבועות ושמיני עצרת התורה קוראת ליום שמיני של סוכות "שמיני עצרת", וחז"ל קוראים בכל מקום לחג שבועות "עצרת", ומבואר ברמב"ן (אמור כו,לו ), שגם שבועות הוא כשמיני של חג הפסח וביניהם שבעה שבועות הוא כשמיני של חג הפסח וביניהם שבעה שבועות שהן כחול המועד שבין החגים. משמע שיש צד השוואה רעיוני ביניהם. ומפרש הרמב"ן מהו עצרת "כי הוא אצילות הראשונים ואינו אחדות שלהם", היינו שהיא כאילו עוצרת וקולטת השפעת הימים הראשונים ואינה כמותם.
ואפשר לומר שלכן בעצרת אין מצווה מיוחדת, מפני שהמצוות שנעשו בימים הראשונים של החג כבר נקלטו בנו, ועתה אנו יכולים לשמוח עם ה' בלעדיהם, בשבועות אפשר לאכול חמץ ולא להתחמץ, ובשמ"ע אפשר לשבת בבית ולהרגיש בצילא דמהמנותא, ובשני הימים של עצרת אנו שמחים בתורה עצמה, בחג השבועות על מתן תורה, ובשמיני עצרת תקנו לנו חז"ל שמחת תורה עם סיומה.
ואע"פ שיש צד דמיון בין שני העצרת, אנו רואים במדרש בילקוט שמעוני דלעיל שעדיף שמ"ע על חג השבועות, שבחג השבועות אנו שמחים עם התורה שנתן לנו, ובשמ"ע השמחה אינה במה שקבלנו, אלא בקב"ה עצמו. והוא יחוד גמור בין כנסת ישראל לקב"ה.
ונראה לבאר זאת ע"פ רבנו בחיי בכד הקמח ערך עצרת, וז"ל:
"ושניהם נקראים עצרת, היום הזה הכתוב קראו הכתוב עצרת על שם השכינה שעוצרת לישראל להקריב לפניו פר אחד כי צדיק אוכל לשובע נפשו, ויום מתן תורה, קורין אותו חכמי האמת – עצרת, לפי שבו נגלית שכינה על הר סיני וישראל שקבלו התורה היו נעצרים לחלקו וקבלו עליהם אלוקותו וגזרותיו".
פרוש המלה "עצרת" מבוארת יותר ברבנו בחיי בפירושו על התורה פרשת פנחס "עצרת זו כנסת ישראל כי שם נעצר הכל, והוא לשון מלכות, כמו זה יעצור בעמי וכן יורש עצר".
כלומר עצרת הוא לשון מלכות, ובשבועות המליכו ישראל את הקב"ה וקבלו גזרותיו. ובשמיני עצרת הקב"ה המליך את ישראל מבין שבעים אומות להיות לו לחלקו והשגחתו המיוחדת עליהם.
כמו שאמרו בגמ' (ברכות ו.):
"אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
מבואר שזה לעומת זה, ישראל מייחדים את הקב"ה והקב"ה מייחד את ישראל. וכנגד שני הייחודים האלו, שני ימי עצרת. חג השבועות אנו ממליכים את ה' ושמע ישראל אמרו בסיני, כמבואר ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתל"ז "ממתן תורה זכו ישראל לקריאת שמע וכו'
ובמשנה סוף תענית אמרו:
"צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, יום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה ביהמ"ק שיבנה במהרה."
רש"י שם פירש יום מתן תורה – יוה"כ שבו נתנו לוחות שניות, יום שמחת לבו – ביהמ"ק, ופירש הר"ב ברטנורא – שהכוונה ליוה"כ שבו חנך שלמה המלך את בית המקדש.
אמנם אפשר לומר שיום חתונתו הוא בחג השבועות, שבו נתנה התורה, ויום שמחת לבו הוא יוה"כ שבו נתנו לוחות שניות, והשמחה בהן פורצת ומתגלה בשמ"ע, שבו הוא מכתיר אותנו, וכביכול נוצר יחוד השלם בין כנסת ישראל והקב"ה. ולכן מתאים כאן התואר "שעטרה לו אמו", שמרמז על דרגת ישראל ביחס לקב"ה, שישראל המכתירים את הקב"ה, הם בבחינת אמו, במעלה יתרה עליו, כביכול. כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה (וילנא) פרשה נב ד"ה ה ד"א ויביאו):
"רשב"י שאל את ר' אלעזר ברבי יוסי איפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, א"ל הן משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי ועד שקראה אמי, כך הקב"ה בתחלה קרא לישראל בת שנאמר (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, לא זז מחבבן עד שקראן אחותי שנא' (שיר השירים ה) פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה, לא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר (ישעיה נא) הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע, עמד רשב"י ונשקו על ראשו שלא זז מחבבן וקראן בתי , אחותי, עד שקראן אמי".
וזה מראה על דרגת ישראל שכביכול הם במעלה יתרה שנותנים עוז לאלוקים, וקובעים הלכותיה בתורה, וקיימו למעלה מה שקבלו למטה, והוא בחינת אמי, ומתאים לקרוא להם כך ביום שמיני עצרת, שבו הקב"ה מכתיר את ישראל.
בברכת חג שמח
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים