פרשת בהר בחוקותי
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו"
אומר המלבי"ם עם ישראל הוא גוף אחד, כאשר יש כאב באיבר אחד בגוף אפילו באצבע קטנה כל הגוף מרגיש את הכאב, כך גם בעם ישראל אם אחד סובל כולם סובלים איתו. וזו כוונת הפסוק "וכי ימוך אחיך ומטה ידו" זה חייב להיות עימך, עליך לחוות את כאבו וצערו של אחיך. כאשר מרים קיבלה צרעת העם לא הסכים להמשיך במסעו אלא המתין לה עד שתתרפא, כל הכבוד הזה הגיע לה שעם שלם מתעכב בגללה, רק מפני שהיא חיכתה לאחיה משה שהושלך ליאור. מעשה זה של מרים הוא טבעי לחלוטין, כל אחות דואגת לאחיה הקטן. למדים אנו כמה חשוב ועצום אצל הקב"ה לשאת בעול עם הזולת ואם מרים שנשאה בעול עם אחיה משה קיבלה שכר כה עצום על אחת כמה וכמה מי שנושא בעול עם חברו שאינו אחיו.
ספרו על החפץ חיים שבאחד הלילות התעוררה אשתו משנתה לתדהמתה היא מבחינה כי בעלה איננו במיטתו, נחפזה לחפשו ומצאה אותו ישן על גבי ספסל וידיו תחת מראשותיו. שאלה אותו הרבנית, מדוע עזב את מיטתו ושכב על הספסל? השיב הרב: אחינו בית ישראל הפליטים מתגלגלים בחוצות קופאים מקור ורעבים בחזית המלחמה והמוות מרחף על פניהם ואיך אישן על מיטתי הרכה במנוחה.
פעם הגיע לרבי מסאטמר זצ"ל עני שהתלונן על מצוקותיו הגדולות וביקש עזרה מהרבי, הוא סיפר שהתאלמן מאשתו שהותירה אותו עם כמה יתומים וסיפר שרגלו קטועה ועוד ועוד וקיבל סכום גדול מהרבי. לאחר כמה דקות נכנס השמש לרב וכולו סוער, אמר השמש העני שהיה כאן עכשיו רגלו אינה קטועה, ראיתי אותו יוצא והלך עם שתי רגליו כאדם רגיל. הרבי שמע את הדברים וקם מכיסאו בהתרגשות, השמש חשב שהרבי הולך לרדוף אחרי העני שיחזיר את הכסף, אך הרבי אמר שימחת אותי מאוד מאוד שהעני לא חיגר, ברוך ה'. לאחר כמה דקות שוב נכנס השמש ואמר רבי הוא גם לא אלמן אשתו חיכתה לו בחוץ. הרבי החל לרקוד משמחה ואמר ברוך ה' הכל בסדר עם היהודי הזה.
ר' שלמה זלמן אוייערבך זצ"ל סיפר על אחד מגדולי ישראל ששידך את בנו לאחת מבנות משפחה חשובה בעיר והרב היה בצער ששמע ששואב המים חלה. המשפחה חשבה שהוא בצער על השידוך.. אך אמרו להם שזה בגלל ששואב המים חלה. אמרה המושדכת עד כדי כך, מה הלחץ לא צריך להגזים… והרב ביטל את השידוך.
לפעמים כשאדם מתארח אצל חברו הם יכולים לשבת לדבר שעות ארוכות, לפתע שואל אותו חברו אולי אתה צמא, למה הוא נזכר רק עכשיו? למה עד עכשיו לא הצעת לו לשתות? כי הוא פשוט שכח כשהוא נהיה צמא נזכר שלא הציע לחברו…
באחד מימי החורף הקרים יצא אחד מגדולי ישראל להתרים את עשירי עירו שיתרמו הסקה וביגוד לעניי העיר. כשהגיע לאחד העשירים נקש בדלת, המשרת פתח וכשראה את הרב קרא לאדונו. יצא העשיר שהוא לבוש בפיג'מה דקה וביקש מהרב שיכנס לבית החם והנעים. הרב סירב ואמר לו שהוא רוצה לדבר בחוץ. הסכים העשיר עד שכבר רעד מקור והתחנן מהרב שייכנס. הרב סירב ואמר הנה אני מגיע לנקודה אני בא לבקש עבור העניים שאין להם בגדים והסקה בביתם, כידוע לך השנה החורף קשה מאוד ובאתי להתרים אותך. כששמע זאת העשיר מיד תרם תרומה נכבדה. עכשיו הרב נכנס לבפנים, שאל העשיר את הרב, מה ראה כבודו לשוחח עימי דווקא בחוץ וכי לא נעים יותר לדבר בבית הנעים. ענה הרב: יש פתגם שאומר 'אין השבע מרגיש בסיבלו של הרעב'. בכוונה תחילה עיכבתי אותך בקור כדי שתטעם ותרגיש בעצמך קצת מהקור ותבין עד מכה סובלים אותם עניים מהקור העז ותתרום בעין יפה. כשאדם מרגיש על בשרו את צערו של השני קל לו יותר לעזור לו, וזהו 'וכי ימוך אחיך' להרגיש את הצער של הזולת ולהיות יד תומכת ולתת אוזן שומעת להרגיש את הכאב והצער של השני ובזכות המידות האלה אדם זוכה להיות האדם השלם, אז תורתו שלימה ומצוותיו מתוקנות שזוכה להיות לעזר לאח מכלל ישראל.
שבת שלום ומבורך.
הרב גבריאל מירלא הי"ו מרחובות
