פרשת ויקהל פקודי
ישיבת וואלוז'ין העסיקה משולח שתפקידו היה להסתובב בין תומכי הישיבה להביא את תרומתם ( בעידן בו עדיין לא היו העברות דיגטליות), ובין היתר להרחיב את מעגל התורמים של הישיבה. והנה באחת הפעמים שחזר המשולח, נכנס לראש הישיבה הגאון ר' חיים מוואלוז'ין זצ"ל לעדכן אותו על נסיעתו שזה עתה שב ממנה. תוך כדי השיחה מספר הוא לרב, כי גביר פלוני קיצץ את תמיכתו באופן משמעותי, ונתן סכום מינימאלי שלא מאפיין כלל את היקף התרומות שנהג לתת בעבר. בטענה כי אין שום הצדקה לתת כסף אם למשולח ישנה כרכרה צמודה שמלוה אותו, דבר שמעלה את החשש שהכסף אותו אני תורם לבני הישיבה, משמש להוצאות המשולח. אמר ראש הישיבה, אסע אליו אני בעצמי לברר את העניין. והנה בהגיע הרב לביתו של הנדיב ישבו יחד לשיחת נימוס, ותוך כדי הדברים פנה אליו הרב ואמר כי הבין שהחליט לקצץ את תרומתו. נענה הגביר וחזר על הטענה אותה השמיע בפני המשולח. השיב לו הרב כי עתה התיישבה לו קושיא שהעסיקה אותו תקופה ארוכה.
הנה אומרת התורה בפרשתנו, כי אחת ממעלותיו הרבות של בצלאל שבנה את המשכן הייתה, שידע "לחשוב מחשבות". ולכאורה צריך להבין – מה חכמה מיוחדת יש בלחשוב מחשבות ומה פירוש הדברים. אלא לאור דבריך נראה כי הכוונה היא כך – כמות האנשים שתרמו למשכן הייתה עצומה, הואיל וכולם רצו שיהיה להם חלק בבית ה'. וההיגיון מחייב שודאי היו פערים משמעותיים בין סיבת הנתינה של אחד לרעהו. היו שתרמו לשם שמים. והיו שחשבו להאדיר את שמם. כאן מומחיותו של בצלאל באה לידי ביטוי, שידע ברוב גדלותו וחכמתו להבחין על כל תרומה קטנה כגדולה, האם המניע היה נטול נגיעות או שמא השתרבבו להם עוד אילו שיקולים. וכיון שבבית המקדש היו כמה דרגות של קדושה, ככל שהנתינה הייתה יותר נקיה, הפנה אותה בצלאל למקומות הפנימיים יותר וכן להיפך. ובנוגע אלינו אמר הרב לגביר, הכל תלוי במידת הנכונות והרצון שלך לעזור לעמלי תורה. אם זה מכל הלב הקב"ה יסובב שזה יגיע ישירות לבני הישיבה, אך במידה והתערבו להם שיקולים זרים זה ישמש להוצאות הנסיעה שגם זו זכות אם כי בדרגה פחותה.
אנו חיים בעולם לחוץ ועמוס, אנשים רודפים אחרי הזנב של עצמם ושל חבריהם מה שמונע מאיתנו להיחשף ולחזות בפוטנציאל הרוחני העצום שכל כך נגיש לכל אחד ואחת מאיתנו.
האם חשבנו לעצמנו מהו המניע האמיתי (לא הדימיוני) שדוחף אותנו לתת צדקה לעניים היושבים בקרנות הרחוב. האם הרצון הוא לעזור להם או כי קשה לנו לראות אותם בלבוש מרופט ומראה מרושל ומוזנח, ונמצא כי המניע הוא אסתטי ואישי ולא מתוך דאגה להם.
צדקה זה בממון וגמילות חסדים זה אפילו ע"י גופו, כגון עזרה פיזית או נפשית ושורשם אחד. האם יודעים אנו כמה כח יש להארת פנים או יחס טוב בעולמנו המנוכר והקר, בו כל הזמן הראש עסוק איך להשיג עוד כסף, או מתי אעבור לבית אותו אבנה בעצמי ולא אכנע לגחמות ורעיונות של קבלן זה או אחר. ואימתי אשדרג את הרכב שלי מודל 2016, שאינו מתאים לעידן המחר. פעמים רבות חיוך או טפיחה על השכם הצילו מפגיעה בנפש או פירוק משפחה. לעיתים נדמה כי הצלת חיים זה רק באירועים בומבסטיים כהצלה מטביעה או מפיגוע, אך האמת היא שמילה קטנה או שימת לב לקושי או משבר העובר על האחר מעבר לחסד שבזה זו גם הצלת חיים.
מלבד כוחה העצום של נתינת צדקה לבטל גזירות קשות ורעות. כפי שמסופר על ה"בבא סאלי" זצ"ל שבאחת מנסיעותיו עם נהגו ביקש ממנו כי יבקש מנהג המשאית הנוסע לפניהם תפוז אחד מיני רבים שהוביל. לאחר שאותת לו וביקש ממנו נענה בסירוב מהול בכעס. והנה בעודם חוזרים מהמקום אליו נסעו ראו שהמשאית התהפכה, ונתברר כי הנהג איבד שליטה ונהרג. פנה הצדיק למשמשו ואמר לו בצער ראיתי כי הייתה עליו גזירת מוות ורציתי לבטל אותה ע"י שיתן לי תפוז, אך לספר לו לא יכולתי כי יש לו בחירה ולצערנו זו התוצאה.
הבה נחדד את חושינו ורגשותינו ונשים לב יותר מכפי שהורגלנו לסביבתנו, וננסה לסייע במידת האפשר. ומידה כנגד מידה ישלח לנו אבינו מלוא חופניים נחת בכל העניינים אמן.
לע"נ יוסף בן בת ציון.
הרב מיכאל מירון הי"ו מבית שמש
