פרשת תולדות
בפתיחת פרשתנו מספרת התורה על התפילות הרבות של יצחק אבינו ורבקה אימנו ע"ה לה' יתברך שיפקדם בזרע של קיימא, וכפי שפירשו חז"ל במדרש (בר"ר סג, ה) על הנאמר בפרשתנו "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו" (בראשית כה, כא) "מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא (רבקה) שטוחה כאן, ואומר: רבונו של עולם, כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו. אף היא אמרה כן: כל בנים שאת עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה" עיין יבמות (דף סד.) הקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים.וממשיכה התורה ומספרת שהריונה של רבקה היה מוזר מאוד כמו שכתוב "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית שם, כב) ופירשו חז"ל במדרש (בר"ר שם, ו) שכשהיתה רבקה עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, הדא הוא דכתיב "בטרם אצורך בבטן ידעתיך" (ירמיה א, ה), וכשהיתה רבקה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת, הדא הוא דכתיב "זורו רשעים מרחם" (תהלים נח, ד).עיין יומא (דף פב:) בענין ר' יוחנן ושבתאי אצר פירי. רבקה הלכה לברר את פשר הדבר אצל חכמי הדור שם ועבר, והם גילו לה ברוח הקודש כי לא עובר אחד הפכפך בבטנה, אלא "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו ולאום מלאום יאמץ" (בראשית שם, כג), האחד צדיק גמור והאחד רשע, ומלחמה גדולה תהיה ביניהם, ותשובתם הניחה את דעתה. עיין ברכות (דף נז:) ע"ז (דף יא.) בענין רבי יהודה הנשיא ואנטונינוס ונשאלת שאלה פשוטה: הרי לפי דבריהם של שם ועבר עדיין יש בבטנה של רבקה בן רשע, ואם כן איזו נחמה מצאה רבקה בתשובתם? אולם נראה שתשובתם של שם ועבר היתה עמוקה יותר, והם הודיעו לרבקה שלא רק מהעובר הצדיק יש לה לשמוח, אלא גם מהעובר השני, כיון שאף הוא טוב ביסודו ויש בו ניצוץ קדוש, שהרי נולד ליצחק אבינו שהוא קדוש מרחם, אלא שניצוץ קדוש זה מחופה בקליפה קשה, שמקורה הוא מחלק הרע ששכן ברבקה מחמת שנולדה להורים רשעים, ועל ידי שינק תינוק זה את החלב הטהור של רבקה יתעצם החלק הטוב והניצוץ הקדוש שבקרבו, ויוכל להתעלות. שהרי יש כח בחלבה של אם קדושה להשפיע על תינוקה שפע של קדושה ולטהר את ליבו מכל מיני יצרים רעים, ומאידך אם האם אינה קדושה כראוי יש כח בחלבה להגביר בלב תינוקה את היצרים הרעים. עיין יבמות (דף קיד.) בנידון האם מותר לינק מאשה גויה הרמ"א פסק יו"ד (סי' פ"א ז') לכתחילה לא לתת לתינוק לינק מאשה גויה. כעבור כמה שנים כששב יעקב מבית לבן עם כל נשותיו וילדיו, ובא להפגש עם עשו אחיו, ומפני חששו של יעקב שמא יתן עשו את עיניו בדינה ביתו ויחפוץ לקחתה לו לאשה החביא אותה, הקפיד עליו הקב"ה על כך כמבואר במדרש (בר"ר עו, ט), ואמר לו: אתה מנעת חסד מאחיך?! לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נשאת דרך איסור. ונענש על כך יעקב בזה שנלקחה ביתו דינה על ידי שכם בן חמור הערל (ראה בראשית לד), והיינו משום שהיה בעשו ניצוץ קדוש, ואילו היה נושא את דינה בת יעקב לאשה היה בכוחה להשפיע עליו לטובה ולהשיבו למוטב. והנה נוסף על כל האמור שם ועבר לרבקה שבעתיד יְצאו מזרעם של שני בניה, יעקב ועשו, שני גדולי עולם מאותה תקופה: זה שמזרע יעקב יהיה גדול העולם בחכמת התורה, והוא רבי יהודה הנשיא המכונה בקיצור "רבי", וזה שמזרע עשו יהיה גדול העולם בעושר ובמלכות, והוא אנטונינוס מלך רומי, ותהיה ביניהם אהבה עצומה, ואנטונינוס יתמוך ברבי בכל כוחו והונו, וכך יצליח רבי לחבר את חיבור המשנה, הכולל את כל ההלכות של התורה שבעל פה כולה. וכששמעה רבקה שגם מזרע עשו יהיה סיוע גדול לביסוס התורה שבעל פה נרגעה. וכך מבואר בדברי רש"י ב"מ (לג, ב ) וז"ל: "לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל, שהיו לפניו (לפני רבי) שלושה דורות, רבו מחלוקות בתורה ונעשית כשתי תורות, מתוך עול שעבוד מלכיות וגזירות שהיו גוזרין עליהן, ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים, עד ימיו של רבי, שנתן הקב"ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי, כדאמרינן בעבודה זרה (י, ב), ונחו מצרה, ושלח (רבי) וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל וקבע לכתוב את התורה שבע"פ. והיינו כי עד ימיו של רבי לא נכתבו דברי התורה שבעל פה כלל, שהרי על פי ההלכה אסור לכתוב את דברי התורה שבעל פה (ראה גיטין ס, ב) תמורה (דף יד:) וכלשון רמב"ם (בהקדמתו לספר יד החזקה) וז"ל: "ומימות משה רבנו ועד רבנו הקדוש, לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים, בתורה שבעל פה. אלא, בכל דור ודור, ראש בית דין, או נביא, שהיה באותו הדור, כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה לרבים…". וממשיך הרמב"ם: "עד שבא רבנו הקדוש, והוא קיבץ כל השמועות, וכל הדינים, וכל הביאורים והפירושים, ששמעו ממשה רבנו, ושלמדו בית דין שבכל דור ודור, בכל התורה כולה, וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לתלמידים ברבים, ונגלה לכל ישראל, וכתבוהו כולם, ורבצוהו בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. וביאור הדבר על דרך הפנימיות, כי נשמתו של יעקב שבה והתנוצצה בנשמתו של רבי, ולכן קראו לרבי בתואר "נשיא" כיון שהוא ראשי תיבות "נשמתו של יעקב אבינו" (ראה במגלה עמוקות לפרשתנו ד"ה ענין). ורבי נקרא גם "רבנו הקדוש" על שם עוצם קדושת הברית שהיתה לו עד "שלא הכניס ידו תחת אבנטו" (שבת קיח, ב), בדוגמת יעקב אבינו ע"ה שהיה שלם בתכלית השלימות בקדושה זו, והיתה מיטתו שלימה.
ונשמתו של עשו שבה ונתגלגלה בנשמתו של אנטונינוס מלך רומי, וכדי לתקן את פגמיה נהג אנטונינוס כבוד גדול ברבי, והשפיל את עצמו לפניו, כפי שחז"ל (עבודה זרה י, ב) מספרים שבכל יום היה אנטונינוס משמש את רבי, מאכיל אותו ומשקה אותו, ובכך שסייע אנטונינוס לרבי בחיבור המשנה נתגלה בעצם החלק הטוב והניצוץ הקדוש שהיה טמון בעשו. ותפילה גדולה השקיע משה רבנו על כך שיצליחו רבי ואנטונינוס להתאחד זה עם זה, כמבואר בספר מגלה עמוקות ואתחנן (באופן פג) וז"ל: "אנטונינוס ורבי הוא גלגול עשו ויעקב. "אעבר"ה נ"א" (דברים ג, כה) (ראשי תיבות) "אנטונינוס עשו בימי רבינו הקדוש נצוץ אחד"… והתפלל משה בעת ההיא, על אותו עת שיתן הקב"ה חן לרבי בעיני אנטונינוס. כי קיימא לן (נדה כז, א) תאומים טיפה אחת היא ונחלקה לשנים, נמצא שיעקב ועשו שהיו תאומים, היו ניצוץ אחד ונחלקו אחר כך לשתים. וכבר אמרנו לעיל מה שאמרו שם ועבר לרבקה "שני גיים בבטנך" (בראשית כה, כג), על אנטונינוס ורבי, שאז נתקן יעקב ועשו, ולכן גיי"ם בב' יו"דין, שנחלקה טיפה אחת לתרין ניצוצין. למדנו מכאן שצריך לקרב כל יהודי יה רצון שנזכה לכך.
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
