פרשת 'צו'
הדמיון בין שולחן למזבח
"וכל קרבנן מנחתך במלח תמלח וכו' הקשר בין הקורבן למלח
בשבלי הלקט (סי' קמא) כתוב, דמה שנהגו לבצוע על המלח פירשו הגאונים לפי שהשולחן נקרא מזבח ובמזבח כתיב (ויקרא ב, יג) "על כל קרבנך תקריב מלח" (בית יוסף אורח חיים סימן קסז).וכבר שנינו בזה בגמרא בברכות נד, ב אמר רב יהודה שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם: המאריך בתפילתו, והמאריך על שולחנו, והמאריך בבית הכסא. ובגמרא (שם נה, ב) מבואר שהסגולה בהמאריך על שולחנו הוא שמא יבא עני ויוכל לתת לו לאכול, דכתיב (יחזקאל מא) "המזבח עץ שלוש אמות גבה", וכתיב (שם) "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'", פתח במזבח וסיים בשולחן? רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. בזמן שבית המקדש היה קיים המזבח מכפר על האדם ועכשיו שולחנו של אדם מכפר בלקוטי בתר לקוטי (ברכות עמוד קנו) הביא מבעל הישמח משה לפרש את מאמר הגמרא שבזמן שבית המקדש היה קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שולחנו של אדם מכפר, על פי מה שהחליטו המפרשים שעיקר תכלית של הקרבן הוא שיחשוב האדם על כל דבר הנעשה עם הקרבן שהוא היה ראוי לזה מחמת החטאים שלו, ועל ידי הרהורים אלה ישוב אל ה' ורפא לו. ובצדק רמזו חז"ל שעכשיו שאין קרבן, אם יושב האדם אצל שלחנו ומביאים לפניו בשר של בהמה או עוף לצורך מאכלו, יכול הוא להתעורר על ידי זה בהרהורים הנזכרים אצל הקרבן ולשוב אל ה', ואז גם כן יכופר לו חטאו כמו על ידי הקרבן. ועיין עוד בלקוטי בתר לקוטי (שם) מה שהביא לבאר כוונת מאמר זה על פי הפסוק "עשה משפט וצדקה נבחר לה' מזבח" (משלי כא), שבצדק אמרו "עכשיו שאין קרבן שלחנו של אדם מכפר", היינו על ידי העניים האוכלים על שלחנו מכפר הוא על חטאי האדם, כאמור שצדקה נבחרת ממזבח.
והובא גם במשנה ברורה (סימן קסז ס"ק ל) שבזמן שבית המקדש היה קיים, המזבח מכפר על האדם, עכשיו שולחנו של אדם שנותן מלחמו לדל מכפר עליו דכתיב "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'".
וכעין זה שנינו במשנה באבות (פרק ג' משנה ג') רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר (ישעיה כח) "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום". אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא שנאמר (יחזקאל מא) "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'".
ובשער הציון (שם ס"ק כה) הוסיף, שגם על ידי אמירת דברי תורה על השולחן הרי הוא מכפר, כדאיתא באבות שם, ולפחות יאמר איזה מזמור אחר ברכת המוציא. ועיין בשו"ת משנה הלכות (חלק י' סימן מח) שדקדק בלשון הפסוק "על כל קרבנך תקריב מלח" ולא כתיב "תתן מלח" אלא "תקריב" שהמלח בעצמו הוא קרבן, ועיין שם שהביא מדברי המדרש, עתידין ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח, נמצא שהמלח הוי קרבן והמאכל שיורי קרבן והלחם הוא מזבח כפרה, והוא "זה השולחן לפני ה'", לכך כשיושבין ומביאין הלחם הם מקריבין הקרבן שהוא המלח על השולחן.
ומענין זה, כתב בשער הציון (שם ס"ק כו) בשם האחרונים שאסור להרוג כינה על השולחן. וכך הביא בערוך השולחן (סימן קסז סעיף ב') דאסור להרוג כינה על השולחן שאוכלין עליו וכן לעשות בו דבר מאוס לפי שנמשל למזבח דכתיב "זה השולחן אשר לפני ה'".
והנה שגור בפי העולם דאסור לישב על שולחן דשולחן דומה למזבח, ומצאנו בספר חסידים (סימן תתקכ) שכתב, דיש סכנה לישב על שולחן שמיוחד לספרים, אבל לא נזכר שם משולחן שאוכלים עליו, אמנם כמאמר העולם כתב כן ביוסף אומץ (אות סד)
והביא כן בשם ספר חסידים, מכל מקום בספר חסידים שלפנינו ליתא. ומטעם זה כתבו הפוסקים שלכן צריך לסלק או לכסות הסכינים מעל השולחן בשעת ברכת המזון, וכפי שכתב הכף החיים (או"ח סי' קסז אות מא) שנהגו לכסות הסכינים בשעת ברכת המזון משום שנאמר "כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ, כא), אך הביא מדברי האריז"ל (שער רוח הקודש דף י') דמי שהוא משורש קין צריך להסיר הסכין מעל השלחן בשעת ברכת המזון לגמרי ולא יספיק לכסותו. ומכיון שאין אנו יודעים מי משורש הבל לבד לפי שנתערבו ניצוצי הנשמות זה בזה, אם כן צריכים להסיר הסכין מעל השולחן.
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
