פרשת וירא
המסר של אברהם אבינו
פרשתנו פותחת ומספרת על גילוי השכינה לו זוכה אברהם אבינו. וכפי שדרשו רבותינו (סוטה יד'.) יום זה היה השלישי למילה, וכידוע זהו היום הקשה והכואב ביותר. דווקא אז מגיע בורא עולם לבקר את החולה, ולשאול בשלומו. כל הסיטואציה הזו מתרחשת בשעה שאברהם יושב על פתח האוהל, מרוב אהבתו הרבה להכניס אורחים, ולהרעיף עליהם ממה שחננו הבורא. הקב"ה פקד על החמה שתצא מנרתיקה כדי לא להקשות עליו, על מנת שיוכל להתאושש כראוי. אולם לאחר שראה הקב"ה את צערו על כך שהיום הוא עוד לא הכניס אורחים, זימן לפניו שלושה הולכי מדבר.
וכאן מתחיל הסיפור. אברהם אבינו עוזב כביכול את בורא עולם שהגיע לבקרו (ביקור לא שגרתי שכל אחד מאתנו היה רוצה לזכות בו), הרי אותך ריבונו של עולם אני אוכל לפגוש אף בהזדמנות אחרת, אך אורחים אלו הגיעו כעת, ואין מי שיקבל אותם. וכך ממחשבה למעשה, אברהם אבינו קם והולך לקבל את אורחיו. ניחא אם היה מדובר באנשים גדולי תורה, היה עוד מקום איכשהו להבין זאת, שכן למדו רבותינו ממה שנאמר "את ה' אלוקיך תירא" – המילה את באה לרבות אף כבודם של תלמידי חכמים, שעסוקים תדיר בתורת ה' ובעשיית רצונו. אך היה כאן מדובר על שלושה ערביים, לא פחות ולא יותר.
וכאן עומדת גם ניצבת השאלה – מה אברהם אבינו רוצה ללמדנו במעשה זה, שעל פניו נראה כתמוה מאוד.
כדי להבין היטב את הדברים, עלינו להקדים בקיצור נמרץ נקודה מהותית ויסודית המדוברת בארוכה בספריו השונים של רבנו הרמח"ל: הקב"ה הוא הטוב המושלם ביותר הקיים במציאות (אין הכוונה בכך להגדיר מיהו הקב"ה שכן בזה אין לנו שום תפיסה, אלא הדבר אמור ביחס להנהגות הבורא המתגלות לעיננו). הטוב בא לידי ביטוי בזה שהוא מטיב לכל הנבראים. לדוגמא אם אנו אומרים על אדם שהוא בעל חסד, פירוש הדבר שהוא לא משאיר את הטוב הקיים בו בכח, אלא מוציא אותו החוצה לפועל, ומרחיב את מעגלי ההשפעה לסובבים אותו.
כעת יש להבין מהי הטובה המקסימאלית שיכול בן אנוש לקבל. התשובה היא להיות דבק בקב"ה. וכיון שבמסגרת המצב הנוכחי, בו אנו מורכבים מגוף חומרי לצד הנשמה איננו יכולים להגיע להנאה העצומה הזו, זה יתכן רק בעולם הבא. אשר על כן נתן לנו הבורא את הפלטפורמה של העולם הזה, בו ניתנו לנו מצוות שמקרבות אותנו לתכלית הסופית, ובנוסף אנו מצווים להימנע מלעבור עבירות שמרחיקות אותנו מהמיועד לנו. כאן אנו אף נוגעים בעניין הבחירה המייחד את האדם בין היתר משאר בעלי החיים, וכדי לאפשר לו לקבל את שכרו בדין, ולא בתור לחם חסד שמבייש את המקבל.
והנה אם נתבונן, אין שום אפשרות הגיונית להיות דבק בבורא, שכן המרחק הוא אפילו לא בר יחס. אלא הכוונה היא כפי שמבאר הרמב"ם במורה נבוכים להיות דבק בדרכיו של הבורא, שכל כולם מלמדים אותנו כיצד להיות טובים יותר עם כל הסובב – מאדם חי ונושם ועד לדומם שבבריאה.
ממילא לפי האמור השאלה בא על פתרונה – נכון, הרגש זועק הרי הקב"ה נמצא כאן כיצד שייך לעזוב אותו, אולם אבינו הראשון מעביר לנו את המסר "הרי זהו רצון ה' להיות טוב כמה שיותר ולדאוג אפילו לאנשים ירודים ושפלים. גם במחיר של ויתור על גילוי שכינה ועלי ידי כך האדם מתקרב לתכלית הרצויה". (כמובן לנו אין את אמות המידה הנכונות כיצד ואיך לנהוג, לכן הכל צריך להיות בכפוף להלכה ולרב מוסמך).
שבת שלום ומבורך
הרב מיכאל מירון הי"ו מבית שמש
לשיעורים והרצאות 054150251
