פרשת שופטים
'שופטים ושוטרים תתן 'לך'- המילה 'לך' בציווי זה לכאורה מיותרת שהרי אפשר היה לכתוב "שפטים ושטרים תתן בכל שעריך" בלי המילה 'לך' ולכאורה מיותרת היא.
בעל האגרות משה הרה"ג משה פיינשטיין זצ"ל בספרו 'דרש משה' כותב שיש בפסוק זה גם רמז להנהגת האדם עם עצמו ולכן נאמר לך דהיינו האדם צריך לשמש לעצמו שופט ומבקר, כי בראש ובראשונה האדם צריך לשפוט את עצמו כמו שאמרו בגמרא (ב"מ קז.) קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. 'כי השחד יעוור עיני חכמים' (טז-יט) ובספר שמות כתוב כי השוחד יעוור פקחים (שמות כג-ח) ומבאר הגר"א שאלו שני דברים שונים. חכמים היינו בקיאים בהלכה, כל דיין צריך להיות בקיא בהלכה אך גם הוא צריך להיות פיקח בעובדות החיים ובתחבולות בני אנוש ולהבין את המציאות שלפניו ומזהירה התורה שהשוחד פוגע בשתי היכולות גם בחכמת התורה וגם בפקחות של החיים של אותו דיין.
וכן בגמרא מובא שהתורה נמנעה מלגלות את טעמי המצוות, אך חרגה במצוות מלך שלא ירבה סוסים ולא ירבה נשים. ושלמה המלך בשניהם טעה כי אמר שהסיבה שהתורה אסרה עליו סוסים שלא ישוב מצרימה לא תשפיע עליו וגם שלא ירבה נשים ולא יטו לבבו גם לא ישפיע עליו וראינו שבשתיהן הוא טעה (סנהדרין כא) אך אנו רואים שיש עוד פעמים שהתורה גילתה טעם כמו השוחד שמעוור עיני 'חכמים' 'ופקחים'.
"ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך" (טז-כב) הפסוק מבדיל בין 'מזבח' למצבה מזבח עשוי מחיבור אבנים ואדמה ואילו מצבה עשויה מאבן אחת, ואזהרת הפסוק היא לא לעשות מצבה (אבן אחת גדולה) אלא רק מזבח בלבד. וכתב הגאון הרב משה פיינשטיין בספר 'קול רם' עה"ת "וזה החילוק בן מצבה למזבח אבנים ואדמה שאיסור מצבה היינו משום שעשויה מאבן אחת וזה מורה על מי שעומד ולא מוסיף מצוות וזכויות שלכן אנו עושים לאדם אחר פטירתו מצבה משום שאז כבר עשה כל מה שביכולתו ולא שייך עוד להוסיף על זה. מה שאין כן מזבח שהוא מאבנים ואדמה הרבה מראה שהוא רוצה להוסיף עוד ועוד קדושה לעלות מעלה מעלה והאדם צריך להיות בחייו כמזבח לעלות מעלה בעבודת ה' יתברך'.
'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' (יז-יא) וכתב רש"י: אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין' כלומר גם כשנראה לך שהם טועים אתה צריך לעשות כמצוות גדולי ישראל.
"ואמרת אשימה עלי מלך… שום תשים עליך מלך" (יז-יד-טו) הרי רואים שיש מצוה שעם ישראל ימנה לעצמו מלך, אז למה ה' כעס עליהם כשביקשו מלך בזמן שמואל? אלא שיש לומר לפי מה שכתב בספר 'שיח יהודה' כשמניחים דבר כלשהו במקום כלשהו לפעמים התורה משתמשת בלשון 'לשים' ולפעמים בלשון 'לתת' כמו "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה" (ויקרא ה- יא) ומדוע כתוב פעם אחת ישים ופעם אחת לתת? אלא שבגמרא מנחות מובא שנתינה זה רק כאשר מניח דבר חשוב בשיעור מסויים כמו כזית ואילו הלשון 'שימה' לשים זה משהו לא חשוב שהוא פחות מכזית.
והנה כאן התורה אמרה "ואמרת אשימה עלי מלך" כלומר המלך עצמו הוא רק כסמל ואילו הקב"ה הוא המלך האמיתי ולכן בלשון כזאת זה בסדר כי העיקר זה השם יתברך, אך שם בשמואל הם בקשו 'תנה לנו מלך' כלומר שהוא יהיה החשוב ואילו ה' יתברך פחות חס וחלילה.
שבת שלום
ר' יוסף מודזגברישווילי הי"ו מלוד
