פרשת ויצא
בפרשת השבוע אנו נפגשים עם האמהות הקדושות רחל ולאה, התורה מתארת אותן: "ועיני לאה רכות ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה" (בראשית כט, יז)
שואל האור החיים הקדוש מהי כפילות הדברים ברחל, היא יְפַת תֹּאַר, אבל לא רק.. היא גם יְפַת מַרְאֶה.
מבאר האור החיים שישנם שתי בחינות ביופי: שיהיה יפה כל פרט בגוף, דהיינו האף בפני עצמו, העיניים בפני עצמם, הפה וכו' כל חלק בגוף. ובחינה שניה, כאשר יצטרפו כל הפרטים יחד, כל הגוף, כל הפנים, הכל ככלל יהיה יפה, ולא שיהיה הפרט יפה אבל לא הכלל.
עוד הסביר שאפשר שכפל הדברים משום שרצה לומר שהייתה מאד יפה שלא כדרך הטבע עד שהיה מתאווה לה כל רואה.
והנה הדברים תמוהים, וכי אין לתורה מה לעשות רק לספר לנו כמה יפות האימהות.. בכל פרט ופרט?
אמנם גם האור החיים הקדוש מיד לאחר מכן בפסוק הבא מסביר על הכתוב: 'וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל..' שיעקב אהב את רחל לא לצד שהייתה יפה, אלא לצד מה שהיא רחל, בת זוגו כפי שנקבע משמים.. והשאלה קשה, מדוע יש לו לכתוב לדבר איתנו על יפיה של רחל. גם צריך להבין בכללות את כל מה שהתורה מספרת לנו על יפין של האימהות.. על שרה (בראשית יב יא), על רבקה (שם כד טז), וכאן על רחל.
הגמרא בעבודה זרה (דף כ ע"א), מביאה: 'מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר אמר: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'..' והנה הדברים תמוהים, אין לרבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל מה לעשות.. הנה הוא עומד על גבי מעלה בהר הבית.. מקום קדוש.. מה הוא עושה? מתפעל מיופי של אשה גויה.
ממשיכה הגמרא ומספרת: 'ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק, שחק, ובכה. רק שהייתה באה מטיפה סרוחה, שחק, דעתידה דמגיירא ונסיב לה. בכה, דהאי שופרא בלי עפרא..' רבי עקיבא גדול התנאים, אשר מיאן לבכות על חורבות בית קדשי הקדשים ששועלים הילכו בהן, רבי עקיבא בוכה על יופיה של אשתו הנכריה של טורנוסרופוס הרשע..
הגמרא בברכות (ה ע"ב) מספרת עוד על ההתייחסות ליופי: 'רבי אליעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי רבי אליעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות ואי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר אמר ליה להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא אמר ליה על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו אדהכי והכי אמר ליה חביבין עליך יסורין אמר ליה לא הן ולא שכרן אמר ליה הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה..' גם סיפור זה בגמרא אינו מובן ותמוה עד מאד.. רבי יוחנן אומר לרבי אליעזר שאין לו לבכות משום שלא למד מספיק תורה.. אין לו לבכות על כך משום ששנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים.. הקדוש ברוך הוא לא מחזיק ביד סטופר.. הוא מחזיק סיסמוגרף.. הוא מודד את העוצמה של הלימוד, לא את מהירותו.. המודד הוא כמה למד ברגש, מה הייתה כמות הרגש בה למד.. באיזה עמל למד.. באיזו התלהבות.. רחמנא ליבא בעי! אבל רבי אליעזר ממשיך לבכות.. אומר לו רבי יוחנן שאם בוכה הוא על העוני המחפיר בו הוא שרוי.. גם על כך אין לו לבכות, אין לו לבכות גם משום פרנסה.. לא כולם זוכים גם לשולחן העושר.. ואם משום בנים שלא היו לו לרבי אליעזר, גם זו אינה סיבה לבכות עליה.. הנה הוא מראה לו את העצם הקטנה של בנו העשירי.. לרבי יוחנן היו עשרה בנים, וכולם מתו בחייו. זו העצם של בנו העשירי.. מסביר רבנו חננאל שנפל בנו העשירי של רבי יוחנן ליורה רותחת ונשרף חיים.. זה מה שנשאר ממנו, עצם קטנה פחות מכשעורה שאינה מטמאה.. אבל לא! אומר רבי יוחנן שזו גם כן אינה סיבה לבכי.. הרי תולדותיו של האדם הם המעשים הטובים שעשה, התורה שלמד.. הרי מכל דבר טוב שעושה האדם נוצר מלאך, מלאך טוב, יש לך רבי אליעזר גדודים גדודים של מצוות, של מלאכים.. יש לך המון צאצאים.. ובאמת רבי אליעזר מסכים איתו, הוא לא חולק על כך שדברים אלו אינם סיבה לבכי, הוא בוכה על יופיו של רבי יוחנן שיבלה בעפר! לא פחות ולא יותר אין סיבה יותר טובה לבכות עליה רק על יופי! ומה עושה רבי יוחנן? הוא אומר לו זו ודאי סיבה לבכי.. הוא בוכה ביחד איתו! [אמנם המהרש"א במקום מקשה כן ומתרץ שבכו על חורבן בית המקדש שרבי יוחנן נשאר מן האחרונים בבני ציון המסולאים בפז, כשרבי יוחנן ימות, הדבר יסמל סיום תקופה.. אולם עדיין אין הדברים כפשטן, ובפרט שאין אנו יכולים ליישב כן על דברי הגמרא בעבודה זרה..]
גם קשה על כל זה דברי שלמה המלך ע"ה במשלי (לא ל): 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל..' מדברי שלמה מבואר אל נכון שהיופי הוא הבל וריק, ואין לנו לתת לבנו אל היופי, ובודאי שאין לבכות עליו.. יראת ה' היא העיקר!
אמת שהגר"א שואל על פסוק זה את שאלתנו ששאלנו למעלה.. אם היופי אינו נחשב כלל וכלל, מדוע התורה מספרת לנו על יופין של האימהות הטהורות..
הגר"א מתרץ, ויבואר על פי דבריו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל.. היופי הוא אפס, אדם יפה מאד שווה כמה אפסים.. וכן הלאה והלאה ככל שנוסיף יופי נכפיל האפסים.. אבל בכל מצב התוצאה תהיה אפס אחד גדול! הכל ישתנה כאשר נוסיף בתחילת השורה ספרה אחת, בן רגע האפסים הרבים הופכים למיליונים! נוסיף ליופי ספרה אחת בהתחלה.. תורה.. יראת שמים.. מעשים טובים.. כעת גם היופי נחשב, הרי היופי הוא בבואה של הקדוש ברוך הוא, וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ.. (בראשית א כז), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (שם ט ו).. ריבונו של עולם הוא מקור היופי עלי אדמות.. כל יופי העולם הזה אינו אלא נקודה קטנה באיכות יופי הבורא ושלמותו.. היופי הוא דבר חשוב מאין כמוהו אם יודעים להעריך אותו.. אם יודעים לתת לו את התוספת שתעשה אותו חשוב, שתעשה אותו למקור השלמות!
כאשר אין יוצקים ליופי תוכן של מצוות ומעשים טובים, כאשר כל מה שעושים זה להשתמש בו לדברים שבאים מעצת היצר הרע, במצב כזה לא רק שאין ליופי משמעות.. הוא אפילו במינוס! אין זה אלא נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר.. (משלי יא כב), על זה ממשיך הפסוק ואומר: אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם.. זהו יופי חסר טעם, ללא משמעות..
ולהפך כאשר יוצקים תוכן ליופי.. הוא נעשה חשוב מאין כמוהו.. הנה מה שבכו רבי יוחנן ורבי אליעזר על יופיו של רבי יוחנן כל זה הוא משום שרבי יוחנן אינו אלא נקודה קטנה בסך הכל.. רבי יוחנן הינו בבואה, השתקפות של העולמות העליוניים, העולמות הרוחניים..
אומרים חז"ל: 'אֵין צוּר כֵּאלֹקֵינוּ (שמואל-א ב ב), אין צייר כאלוקינו..' הקדוש ברוך הוא הוא הצייר האורגינלי.. כל הציירים האחרים אינם עושים אלא חיקויים.. נאמר בתהילים (קד א-ב): 'הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ; עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה..' אין הבריאה אלא תפארת שבתפארת.. כשימות רבי יוחנן יפול מסך על האפשרות להכיר מתפארת העולמות העליונים.. על כגון זה יש וצריך לבכות!
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
