פרשת "צו"
"זה קרבן אהרן ובניו" וגו'
בקדשים אין מלאכה בזויה
דבר פלא הוא ששמו של אהרן הכהן לא נזכר בכל פרשת ויקרא אפילו פעם אחת, מה שמצוין הוא רק בני אהרן, ואילו כאן בפרשת תרומת הדשן התורה מציינת: "צו את אהרן ואת בניו".
בעל "חובת הלבבות" מסביר מדוע ציוותה התורה לכהנים להתעסק בתרומת והוצאת הדשן: 'וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד כדי שישפיל ויסיר הגבהות מלבו'.
עבודה זו היא עבודת השמשים הפשוטים, וביצוע עבודה כזו בפרהסיא לפני קהל ועדה מהווה השפלה שאין כמוה לכהן רם מעלה, וזה רצונו של הקב"ה להראות שבעבודת ה' אין התנשאות גם אם נבחר האדם לתפקיד של מורם מעם.
החתם סופר" מבאר, שעבודה זו שונה היא משאר עבודות שבמקדש. בשאר העבודות נוהג הכלל שבכל המצוות: מצווה שאפשר לקיימה על ידי אחרים, אינה דוחה תלמוד תורה. אהרן הכהן שתורתו היתה חביבה עליו מזו של בניו, העדיף שעבודת הקרבנות תיעשה על ידי בניו, אך במצוות תרומת הדשן, מטרתה היא לחנך את האדם לשפלות ולענווה. הרי היא עבודה שאותה מבצעים השמשים הפשוטים, ובה בחר אהרן להתעסק. עבודה זו נחשבת כמצווה שבגופו, כהנחת תפילין לקריאת שמע, שאי אפשר לקיימן על ידי אחרים. ומכאן באה ההדגשה שבפסוק: "צו את אהרן ואת בניו", בעבודה זו חייב אהרן להשתתף לא פחות מאשר בניו.
חשיבות יתירה נודעת לה לעשייה של: "העבודות הפשוטות", הגמרא במסכת פסחים [נז.] מלמדת אותנו עד כמה חשוב להקפיד בעניינים אלו: מעשה שהיה בכהן גדול שהיה נקרא יששכר איש כפר ברקאי. כשהיה רוצה לעשות עבודה בבית המקדש, היה כורך את ידיו בבתי ידיים [כפפות], כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקרבנות, כיון שהיה מפונק. בעוון זה גזרו עליו מן השמיים שיקוצצו ידיו, מאחר וזה נקרא שהוא מזלזל בקודשי שמיים שנמאס לו לנגוע בהם.
פעם אחת היו יושבים המלך והמלכה ומתווכחים ביניהם והם היו ממלכות בית חשמונאי. המלך אמר "בשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה", והמלכה אמרה ההיפך. אמרו, נזמין את יששכר איש כפר ברקאי שהוא כהן גדול והוא בקי בוודאי בטעם, שהרי הוא מקריב כל יום קרבנות בבית המקדש. הביאו את יששכר איש כפר ברקאי ושאלו אותו שאלה זו, אמר להם בתנועת יד כרומז: איזו שאלה היא זו?! הלא בוודאי הטלה חביב עליו יותר, שכן התורה ציוותה להקריב שני כבשים לתמידים שבכל יום ולא ציוותה להקריב גדיים.
כעס המלך בגלל אותה תנועת יד שעשה, שנקרא שזילזל בשאלת המלך, אמר לו: לא זו בלבד שהפרכת את דבריי אלא אף הריאתה בתנועת יד של זילזול כמו שאתה מזלזל בשאלה! גזר לקצוץ ידו הימנית.
נתן יששכר שוחד שיקצצו לו במקום זה את ידו השמאלית, קיצצו לו את ידו השמאלית. מששמע המלך כך כעס וציווה לקצוץ לו גם את ידו הימנית. אמר רבי יוסף: יששכר איש כפר ברקאי קיבל מן עונשו הראוי לו, מאחר שזילזל בקודשי שמים ונגעל מלנגוע בבשר הקרבנות וכרך ידו בכפפות בשעת העבודה, ולכן קוצצו ידיו מידה כנגד מידה! וכן מצינו בשכנא הסופר שהיה כהן גדול, ומפני שהיה מזלזל בקדשים סיבבו מן השמים שייהרג בידי סנחריב.
לא אחת אנו נתקלים בתופעה דומה: יש לווים שהם עשירים ובהיותם בבית הכנסת, אינם זזים ממקומם כדי לרחוץ ידיהם של הכהנים העניים לפני שהם נושאים כפיהם, לפי שהם רואים בזה פחיתות כבוד. עליהם לידע בבירור שהם עתידים להיענש קשה על כך, מאחר שזוהי עבודה הנוגעת לכבוד שמים, וכל המקפיד על כבודו בדבר הנוגע לכבוד שמים, כבודו מתמעט וכבוד שמים במקומו מונח. עבודות "בזויות" אלו הן מרגליות יקרות, שעל ידה ניתן להסיר גבהות הלב, חבל שנאבד אותן בגלל "כבוד מדומה".
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
