פרשת יתרו
הפסוק אומר "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב).
"ויחנו במדבר", פירושו: השפלות והענווה. בגמרא (ב"ק יז ע"א), הומשלה התורה למים, דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נה, א): "הוי כל צמא לכו למים", ובמדרש (שיר השירים רבה א, ב): מה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו. ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס". רבנו האור החיים הקדוש מביא את דברי הגמרא בעירובין (נד ע"א): 'אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו..' וכך גם בגמ' בנדרים (נה ע"א): 'כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה'.
אומר רבנו האור החיים הקדוש: 'ועניין ב' הוא השפלות והענווה, כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר "ויחנו במדבר", פירוש לשון שפלות וענווה, כמדבר שהכול דורכים עליו'. כשבני ישראל באים לקבל את התורה הם צריכים לסגל לעצמם את מידת השפלות והענווה, בלא זה אין הם יכולים, אין הם ראויים לקבל את התורה.
אדם אומר שלש פעמים ביום בתפילה: "ונפשי כעפר לכל תהיה", בפועל הדברים הפוכים לחלוטין, "ונפשו של חברי כעפר תהיה!", כמעט הכל סובב היום סביב שיקולים של כבוד וגאווה, היש מי ששם נפשו למול חברו כעפר?! מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל מספר בספרו ענף עץ אבות (עמ' רמה) על הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל רבה של העיר פראג, שפעם אחת לאחר שנבחר לכהן כרב קהילות אה"ו, נקלע לכפר אחד בערב יום הכפורים, ובשעת מנחה של ערב יום כפור עמד בתפילה ליד זקן אחד, ושמע איך שהוא מתפלל בדביקות, בשברון לב ובדמעות שליש עד שכשעמד לסיים התפילה במילים: 'אלוקי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בחיי ק"ו במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה'.. פרץ האיש בבכי מר קורע לב, והיה מתרגם את המילים לגרמנית לבארם כדי להדגיש את משמעותם. התרגש הרב מתפילתו, וביקש מהגבאי שישים את מקום מושבו בכל יום הכיפורים ליד אותו אדם, כי הוא מרגיש התעוררות נפלאה בזכות תפילתו. למחרת, בשעת קריאת ספר תורה, כיבד הגבאי לאותו אחד בעליית חמישי, מיד קם הלה והחל מחרף ומגדף את הגבאי על שלא כיבדו כפי הראוי לו: 'טיפש מטופש, לפלוני נתת עליית שלישי המכובדת יותר, אף על פי שאינו מגיע לקרסולי בחכמה ובמנין.. לי אתה נותן חמישי?! מי שמך לגבאי עלינו, הכבד נא ושב בביתך..' ועוד כהנה וכהנה פנינים בלשון מושחזת כנגד הגבאי שביכר שתפתח האדמה את פיה ותבלענו.. רבי יהונתן השתומם ותמה לנפשו מאד אודות איש זה ששפך כנחל דמעה בעת שאמר עפר אני בחיי וכו', וכעת, כך? לאחר תפילת מוסף בהפסקה עד תפילת מנחה, פנה אליו רבי יהונתן אייבשיץ ושאל: 'הרי בתפילתך אמרת עפר אני בחיי בכוונה גדולה, בבכייה ובביטול עצמי גמור, וכעת אתה מבזה את הגבאי על שאינו מכבדך כראוי?! . אמר לו אותו זקן: 'אכן, צודק אתה, אך בינה זאת, למי אמרתי דברים אלו? להשם יתברך! הרי איך הנוסח מתחיל? אלוקי .. לעומתו באמת מה אני ומה חיי, עפר אני בחיי וק"ו במיתתי, והריני לפניו ככלי מלא בושה וכלימה! אבל אותו גבאי, שאינו מגיע לקרסולי, מה הוא ומי הוא לעומתי, על טיפש זה לכבדני לפי כבודי..
כששמע כן רבי יהונתן אמר: 'כעת נתחוורו לי דברי הגמרא בחולין (פט ע"א): 'אמר רבא ואיתימא רבי יוחנן גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב (בראשית יח, כז):"ואנכי עפר ואפר", ואילו במשה ואהרן כתיב (שמות טז, ז): "ונחנו מה". ולכאורה יש כאן מקום לשאלה, ומאי נפקא מינה בין עָפָר וָאֵפֶר לבין ונחנו מה? שניהם ענייני ענווה מופלגים?! ומדוע גדול מה שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם?? אלא שכעת, על פי דברי אותו זקן מבוארים הדברים, אברהם אמר כן לפני הקדוש ברוך הוא, ובוודאי שלעומתו הינו עפר ואפר ולכלום ייחשב, אך משה ואהרן אמרו כן לפני עדת המתלוננים, וזהו באמת חידוש שלא מצאנו כמותו להשפיל עצמו כך לפני בשר ודם. אומר המהר"ל מפראג (נתיב התורה פ"ב ד"ה בפרק הנודר): 'כי אין התורה שייכת רק אל מי שאין לו גאוה והכל שווה אצלו ולזה ראוי לתורה. ועוד כי התורה היא הפקר לעולם, ולכך אין מתייחס לתורה כי אם מי שהוא מופקר גם כן כמו שהיא התורה..' כך מסביר רבנו האור החיים הקדוש את דברי הפסוק. אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כעפר, כמדבר שהכול דורכים עליו. אבל בני ישראל יכולים היו לקבל את התורה, הם חנו ב"במדבר", הם שמו נפשם כעפר! הם היו ראויים לקבל את התורה הקדושה!
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
