פרשת 'בלק'
"וירא בלק בן ציפור כו' … הנה עם יצא ממצרים, הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי"
שואל בעל ה"אור החיים הקדוש" זיע"א (שיום ההילולא שלו חל בשבוע זה בט"ו בתמוז): הרי כולם ידעו שעם ישראל יצא ממצרים ומדוע מספר זאת לבלעם? וגם הרי בלק ידע בכשפיו שבני ישראל לא ילחמו במואב, ומדוע כל כך פחד?
וההסבר הוא : כיון שבלק חשש שמא בלעם לא ירצה לבא אליו ויאמר –אקללם ממקומי, לכך אמר לו הנה עם ישראל שבלעם יעץ לפרעה להעבידם בפרך וכישף בכשפיו שאף עבד לא יוכל לצאת ממצרים, והיה מובטח לכולם שלעולם לא יצאו בני ישראל ממצרים ובכל זאת יצאו ביד רמה ובטלו את כח הכשפים לגמרי! וגם עצת בלעם היתה "למען ענותו בסבלותם" –למעט פריה ורביה ולכן אומר לו בלק : "הנה כיסה את עין הארץ" והם התרבו באופן שלמעלה מדרך הטבע! וכל העצות וכל הכשפים של בלעם לא הועילו. "והוא יושב ממולי" – מכיון שבני ישראל היו מראים את עצמם חמושים לפני המואבים חשש שילחמו גם עם מואב ויכלו אותם.
"ויבא אלקים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך" אינו מובן וכי לא ידע מי הם? אלא רצה לומר לו מכיון שאתה נביא ה' צריך לשלוח אליך אנשים חשבים מאד ורמי מעלה ולא אנשים פשוטים! ולכן בלעם עונה להם "מאן ה' לתתי להלוך עמכם" עמכם איני הולך, אך כששלח לו שרים נכבדים אז היה מכבודו שילך עמהם! ומדוע הקב"ה חש כל כך לכבוד בלעם? אלא שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ומכיון שבלעם אמר: "והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי" הקב"ה כיבד אותו ושילם לו שכרו.
"ויבא אלקים … אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם" וכו' אינו מובן מהו לשון "אם"? וגם – מדוע הסכים הקב"ה לבלעם ללכת לקלל את עם ישראל? אלא הביאור הוא כיון שהקב"ה רצה להראות שבלעם איננו ברשות עצמו אלא רק ברשות הקב"ה, כמו כלב שקשור לבעליו… ולכן בתחילה אמר לו "לא תלך עמהם" כדי שהגויים ידעו שאין בלעם ברשות עצמו. ואחר כך אמר לו אם יש לך הנאה בהליכה זו – מצד כבוד שיכבדו אותו וכדומה –לך, כדי שלא יאמרו הגויים – הקב"ה לא רצה לתת לו ללכת ולכן לא הזיק לבני ישראל, אך אם בלעם היה הולך היה מזיק ואפילו הקב"ה לא היה יכול למנעו – ולכן אמר לו אם תרצה ללכת – לך " אך את הדבר" וכו'.
אך לא מובן מדוע לאחר שהקב"ה אומר לו לך "ויחר אף אלהים כי הולך הוא"? הרי הוא הרשה לו במפורש? אלא דקדק הכתוב במילת "הוא" שקם בלעם בבוקר ומיד חבש את חמורו ולא אמר להם אלקים מרשה לי ללכת, אלא היה נראה שזה מדעתו.
"מה אקוב לא קבה אל" וכו' לכאורה קשה: הרי אם אותו אדם שמקללים אותו חייב מצד הדין – גם אם לא יקללו אותו הדין יגיע אליו בסוף, ואם מצד הדין אותו אדם זכאי ולא מגיע לו שום היזק – כיצד הקללה תזיק הרי לא ירע ה' לאדם חינם?
אלא הדבר יובן עפ"י הידוע שדרך הקב"ה להאריך אף, וגם אם האדם חייב אינו מקבל את עונשו מיד, אך אם אדם מקלל את חבירו גורם לו שיתעוררו הדינים עליו ואז יפרעו ממנו במהירות. ויתר מכך- אדם שעושה עבירה פוגם בשורש נשמתו, אותו שורש נשמה נותן חיות למלאך הרע הנברא מהעבירה עד שעושה תשובה ומכרית את הרע.
ויש שני מינים – קללה וזעימה, קללה לעבירות חמורות וזעם לעבירות קלות, וכשבלעם היה רוצה לקלל אומה היה בוחר את עת הזעם וכשכולם זעומים היה מקללם, ועל כך אומר בלעם "מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'" – חיפש בלעם בכשפיו בשורש נשמתם של עם ישראל וראה שהם קשורים כולם בשם ה' ואין אחיזה במה לתלות, ואין שום שליטה משום עבירה שעשו לשלוט על עם ישראל ולקללם כדלעיל. לא עבירות קשות –קללה , ואפילו לא עבירות קלות – זעם (והגם שהיו להם עבירות כמו חטא העגל והמרגלים וכד' – כבר אמר עליהם הקב"ה לשון סליחה ונמחל להם!). ומנסה ללכת לראש צורים – לאבות אולי מהם ימצא – ולא מצא, ונסה דרך האמהות "ומגבעות אשורנו" ולא מצא! כי הגם שאבות אבותינו (תרח לבן וכו') היו עובדי עבודה זרה "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" ואין לנו קשר איתם ולא למדנו ממעשיהם!
ויהי רצון שיקוים בנו "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל"!
לוקט ונערך עפ"י פירוש "אור החיים הקדוש"
הרב מיכאל בראל (אלאשוילי) הי"ו מרמלה
