פרשת 'בשלח'
"פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"[יג-יז]
"ויראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'" [יד-י]
איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. אז הנכון לפרש כי הן הן כתות.. ולכן יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת ויצעקו בני ישראל אל ה' כי הטובים שבהם צעקו אל ה'. והנשארים מרו בדברו ולכן אמר אחר כך "ויראו העם את ה'" ולא אמר ויראו ישראל את ה'. [רמב"ן]
פרעה סופג את המכות אחת לאחת והוא נאלץ לשחרר את בני ישראל ויש פעמים שהתורה מכנה אותם בשם "העם".
מן הדברים הידועים הוא שהתורה לא באופן מקרי שינתה את לשון הפסוקים ואם ישנה התייחסות שונה משמע שיש כוונה בדבר.
על מנת ליישב את הדברים, נבחן את הפסוקים בכל פעם שהמילים "בני ישראל " או "העם" מופיעות בהם.
בתחילת הפרשה אנו רואים שהתורה מתייחסת אל העם "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".כלומר יהיה מורך לב ופחד שבגללם עלולים הם לשוב למצרים, ובהמשך הפרשה: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" [יג-יח]. ואמרו חז"ל :אין חמושים אלא מזוינים, משמע שיצאו מתוך החלטה גמורה לצאת ולהילחם על זכותם זו, ובוודאי אין להעלות על הדת שיבה לאחור.
מחד גיסא – "ויסב אלוקים את העם דרך המדבר" [יג-יח] הסיבםמן הדרך הפשוטה לדרך העקומה –כך מבאר רש"י ולעומת זאת "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" רש"י מפרש בגבורה גבוהה ומפורסמת ובמכילתא: שהייתה ידן של ישראל רמה על מצרים.
דוגמא נוספת המאשרת מסקנה זו: "ויצעקו בני ישראל אל ה'" ומפרש המכילתא ,"תפסו אומנות אבותיהם",כלומר התפללו וצעקו אל ה' וזה ברור שמי שלא מאמין לא יזעק ולא יתפלל ועצם התפילה היא ההוכחה שלבם היה מלא אמונה, כי הקב"ה יצילם מיד המצרים, ולעומת זאת משה פונה אל העם ויאמר משה אל העם: "אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה'" [יד-יג] את בני ישראלאין צורך לחזק. הם אינם יראים ואינם מפחדים, הם סמוכים ובטוחים בישועת ה' הקרובה אבל העם הוא זה שזקוק לחיזוק ועידוד ולכן פונה משה רבינו אל העם ואומר להם "אל תיראו"
גם בהודיה להקב"ה בשירה "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה" מי ששר, ומי שמודה אלה הם בני ישראל, הם הרגישו צורך נפשי להודות לקב"ה על הניסים והנפלאות שעשה להם הקב"ה במצרים ובקריעת ים סוף. ומנגד "וילן העם על משה" [שמות יז-ג] מי בא בתלונות ובטרוניות? העם ולא בני ישראל, מי ששייך לקבוצת בני ישראל הוא אינו מתלונן. גם בחטא העגל אלא שהסיתו לחטא העגל ולעבודה זרה היו העם "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר" [שמות לב-א]. "ויקהל העם על אהרן"[שם] "ויתפרקו כל העם את ניזמי הזהב" [לב-ב-ג] "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" ורש"י מפרש דברים מבהילים ויש במשמע הזה גילוי עריות ושפיכות דמים. גם הקב"ה משתמש באותו לשון,"וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך" [שמות לב-ז] ולאחר מכן בכל הפסוקים אנו רואים את ההבדל הברור בין העם לבין בני ישראל. הרמב"ןמפרש על הפסוק,"המבלי אין קברים במצרים" [יד-יא] כי היו כתות בעם ישראל, בני ישראל אלו האנשים המאמינים וההולכים בתורת ה' ומאמינים בגבורתו ואין בפיהם תלונות על הקורות, אולם ולעומתם העם– האנשים המתלוננים בעם. כל הזמן מר להם שוכחים שרק עכשיו יצאו ממצרים, הספיקו לשכוח את נס קריעת ים סוף, הם רואים רק את העכשיו, את הרגע, הם אינם יודעים להודות על כל הטובה אשר הציל ה' אותם מתחת יד מצרים ואין פלא שמכאן הדרך לחטא העגל קצרה ביותר…
המגיד מדובנא זצ"ל הסביר במשל נפלא את ההבדל בין העם לבין בני ישראל משל למה הדבר דומה? לשני עוורים שעולמם חשך בעצם ,,מה יעשו וכיצד יתפרנסו? החליטו ללכת יחדיו מעיר לעיר ולחזר על הפתחים, אמרו ועשו, אבל שני העוורים היו שונים באופיים, האחד מהם היה עניו ועדין נפש, חיי העוני והקבצנות היו לו לבושת ולעוגמת נפש, להכרח נורא ולגזירה רעה,והשני היה ההפך הגמור, הוא אהב לחזר על הפתחים,להציג את מומו ולסחוט רחמים, זו הייתה עבורו אומנות נקייה וקלה. פעם הגיעו לעיר אחת והלכו בה כהרגלם מבית לבית,התדפקו על דלת אחת וביקשו נדבה, התבונן בהם בעל הבית רגע ארוך, והזמינם להיכנס אל הבית פנימה. נכנסו השניים והתבקשו לשבת. בעל הבית נתן להם אוכל ושתיה, ושאלם כיצד אבדו את מאור עיניהם, ולאחר מכן פתח ואמר: דעו ,שהתמזל מזלכם, ואני רופא עיניים מומחה, גובה אני בשכרי הון עתק, אבל אתם התדפקתם על דלתי לבקש נדבה הריני מוכן להעניק לכם לא פרוטה ולא דינר, אלא אוצר יקר: ביכולתי להשיב לכם את מאור עיניכם! כאשר ראיתיכם ידעתי, שיש לכם תרופה, תשובתכם על שאלותיי הוכיחו לי שצדקתי באו אל מרפאתי ובתוך שלשה ימים ייפקחו עיניכם! הקבצן הראשון חייך באושר וידו גיששה אחר ידו של הרופא להודות לו, הוא לא מצא מילים בפיו ,סוף סוף יבוא הקץ לחושך, לאפילה, יבוא הקץ לחיי הביזיון והחרפה, הוא יוכל להרוויח את לחמו בעמלו,ככל האדם.
ואילו חברו פתח ואמר: אני מתפלא עליך שאתה אדם מלומד אבל טיפש מטופש, הקבצנות היא אומנותי, והעיוורון כהוא כלי מלאכתי, אם תיטול אותו ממני כיצד אתפרנס, מי יעניק לי נדבה?…
הבה נבחן את עצמנו לאיזו כת אנו שייכים לבני ישראל או לעם ישראל? האם כאשר אנו נמצאים בירידה גשמית, בצרות, בסבל ובייסורים, אנו חשים את הקב"ה אומרים מודים אנחנו לך? האם אנו מבינים את המשמעות של הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי" בכל תנאי, בכל מצב, כאן בעצם נבחן האדם ומכאן באה לידי ביטוי ה"יראת שמים" שלו.
וכן יאה לאדם לשבח את בוראו בתפילה מידי יום "אז ישיר משה ובני ישראל" צריך לדעת לשיר לקב"ה, להודות, להלל,לפאר הקב"ה הוא הטוב והמטיב, על כן נשתייך אנו לכת הקרויה, בני ישראל ובכך נתפוס אומנות אבותינו.
ר' יוחנן מיכאלי
