פרשת צו
חג הפסח – חג של מסירות נפש:
מגילת העצמאות של מדינת ישראל פותחת במילים הבאות "בארץ ישראל קם העם היהודי". כבר בהתחלה השקר זועק מבין השיטין, העם היהודי קם ונהיה לעם ביציאתו ממצרים, עד אז הוא היה חלק בלתי נפרד מההוואי המצרי וכפי שחז"ל אומרים (ריש רות רבה) "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". וכמו שאומרת התורה (דברים ד' לד') שהיציאה היא בבחינת לידה ממש "גוי מקרב גוי".
בגמרא (שבת פט':) מובא שלעתיד לבוא יאמר הקב"ה לאברהם אבינו בניך חטאו לי ויאמר לו אברהם "יימחו על קדושת שמך". והתמיהה עולה מאיליה כיצד אבינו שהיה כל כולו מידת החסד כביכול יתעלם מגזרת הגלות המרה של מצרים (שכפי המבואר בכתבי מהר"ל הייתה אב הטיפוס של כל גלויות כלל ישראל), בעוד על אנשי סדום ועמורה שהתורה מעידה עליהם שהיו "רעים וחטאים לה' מאוד", הוא מתחנן ומבקש עד כי לא נותרה ברירה ועונשם יצא לפועל. כיצד ניתן להבין זאת.
אלא מבארים רבותינו ז"ל – שדווקא בגלל שאברהם אבינו ידע שעם כל הגזירות הצרות וייסורים שיהיו בגלות המרה הזו, שווה לעבור זאת ואף לעודד את התהוותה, כיון שדווקא שם בכור הברזל לאחר כל המירוק והזיכוך, תצא היצירה המפוארת העונה לשם כלל ישראל. ומי כמו אבינו הראשון ידע את המשקל שיש לתפקיד שלנו, גם במחיר כואב (יש עוד הרבה מה להאריך ועוד חזון למועד).
הרב פינקוס זצ"ל (פסח עמ' צד') עומד על נקודה יסודית. ההגדרה של אדם היא בריה שיש לה את היכולת ליצור קשר עם הבורא. וכידוע מחז"ל שהאדם נקרא מבעה היינו מבקש, כי כל עניין האדם הוא יצירת קשר עם הבורא דרך ובאמצעות התפילה. ותפילה כידוע היא מלשון פתילה – צמיד פתיל היינו כיסוי עור מהודק, שבדורות קודמים היו מכסים בו את הכלים. וכך גם הפתילה מחברת בין השלהבת לנר, ואילולי היא הנר לא היה יכול לדלוק. כך גם התפילה מקשרת בין האדם לבוראו. ואילו ביהודי ישנה מדרגה נוספת, שהקשר יהיה של אהבה שזוהי בחינת "בנים אתם לה' אלוקיכם".
ישנם רבים המסתובבים בתחושה של יש לנו תריג' בעיות (חלילה) שצריך להתמודד עמם. מי שחש כך, צריך לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמו, שכן בזוהר הקדוש תריג' המצוות נקראים תריג' עצות, דהיינו יש כאן מערכת של 613 עצות ואופנים כיצד להגיע לידי קרבה לקב"ה.
והנה ידוע לנו מחז"ל כי רובם המוחלט של כלל ישראל נשאר במצרים ומתו במכת חושך. ואף אלו שיצאו, התלוננו על המאכלים הטובים שהיו מנת חלקם במצרים. והנה יש להבין וכי הם הספיקו לשכוח את כל העבודה הקשה והמרה באכזריות שלא היה לה תקדים בעולם. אלא כוונתם הייתה לשנה האחרונה טרם יצאו, אז כלל ישראל היו במידה מסוימת על זרי הדפנה. אולם עדיין יש להבין למה באמת היו כאלו שרצו להישאר במצרים וכי הם היו חלילה סדיסטיים.
התשובה היא שאותם אלה שסירבו לצאת היו כאלו שלא נמשכו אחרי הקב"ה, והמציאות של יהודי היא "משכני אחריך נרוצה". וממילא רק אלו שיצאו נמשכו לקב"ה, אולם הרוב המוחלט של כלל ישראל נפסל במהלך תהליך הזיכוך ואיבד את זכות קיומו.
יש למגיד מדובנא זצ"ל משל נפלא, המבטא את היחס הנכון למערכת המצות הנפלאה אותה זכינו לקבל. היה עשיר שהגיע לבית מלון יוקרתי לאחר מסע ארוך ומפרך. כחלק מהשירות שהמלון נתן למתארחים בצלו, פקידי הקבלה היו מעלים ישירות לחדרו של המזמין את מזוודתו ומטלטליו. והנה לאחר מסע ארוך בין המדרגות, מגיע הפקיד לחדרו של העשיר, באומרו לו הנה הכבודה שלך. העשיר מבלי לראות את הסחורה אומר לו זו לא החבילה שלי. שואל אותו הפקיד מנין לך, הרי אפילו לא ראית מה הבאתי איתי. ענה העשיר אינני צריך לראות, אלא די לי לראות את אגלי הזיעה הנוטפים ממצחך כדי להבין שזו ודאי לא החבילה שלי, כיון שהחבילה שלי קטנה וקלה.
אמר הדובנע'ר מגיד – אומר הקב"ה נתתי לכם תורה מתוקה מדבש, ואם יש בעיה בחיבור אז היא אצלכם, תעשו מבדק עצמי כדי להבין למה זה כך. הכל כל כך נפלא מרומם ומזכך.
והמעניין הוא ששתי המצוות שכלל ישראל נדרשו לקיים אותם טרם היציאה ממצרים הם" קרבן פסח וברית מילה". הבה נתבונן.
קרבן פסח – הקב"ה מצווה את ישראל לקחת שה ולקשור אותו לכרעי המיטה. נתאר לעצמנו את היהודי שחושש לעשות זאת מחמת המחבלים המצריים, שכן השה היה אלוהיהם. אך הוא מחזק את עצמו באומרו "שלוחי מצוה אינם ניזוקים" ועושה זאת בלב רגוע ושלו. במשך ארבעת הימים הללו הכבש פועה ומשמיע את קולו, דבר שמעלה עוד יותר את חמת המצרים. וביותר בעת צלייתו בה עשן הקרבן היכה באפם של המצרים, ובכלל גרם להם לאיבוד עשתונות ולזעם בלתי נשלט. אולם מעבר למבטים נזעמים ששיגרו לעבר היהודים, ידעו המצרים היטב שלא כדאי להם להתעסק עם כלל ישראל. כאן עם ישראל התחילו לבנות את החוסן הרוחני – נפשי שלהם.
ולאחר מכן מגיעה מצוות ברית מילה – גם כאן נדרשת מסירות נפש, שכן הם יוצאים בעוד מספר ימים ממצרים, ולמול לפני כן זה דורש כוחות לדרך המאתגרת שעוד נכונה להם. נוסיף לכך את עצם הברית שהיא קשר של "הדם הוא הנפש". עומקים שרק יהודי יכול להגיע אליהם (ולא כהגויים שעושים ברית מסיבות בריאותיות). ורק לאחר קיום שתי המצוות הללו כלל ישראל היו מוכנים ליציאה. ההכנות לא היו גשמיות כחברות הסעות, בדיקת מזג האוויר וכדו'. הכנה למסע רוחני ועמוק שכזה חייבת להיות עם חריש עמוק בנפש. כזה שיכשיר אותם להיות עם סגולה של הבורא יתברך, בניו אהוביו וחביביו.
נסיים בסיפור מטלטל ועוצמתי. אחד מהיהודים האנוסים בספרד ובני משפ' נאלצו לברוח מספרד לאור המצב, בהשאירם מאחוריהם טירת ענק וכסף וזהב לרוב. פשוט לקחו רק את ההכרחי לדרך, וברחו מהמדינה האכזרית ומלאת המשטמה כלפי היהדות ובני עמה. לאחר שהגיעו לפורטוגל למחנה הפליטים, הסתובבה שם מגיפה שפגעה בשתי בנותיהם הקטנות, ותוך זמן קצר הם נפטרו לבית עולמם. ברחו הבעל והאישה משם, עד שבדרך הגיעו למצב סכנה בו שניהם איבדו את הכרתם. לאחר שהבעל התעורר והתאושש, הוא פוקח את עיניו ומנסה להבין היכן הוא נמצא, והוא רואה את אשתו נמצאת לידו ללא רוח חיים. כשדמעות ממלאות את עיניו הוא הרים את עיניו לבורא עולם, וכך אמר לו "רבש"ע השארתי מאחורי בתחילת המסע את כל רכושי, את שתי בנותי לקחת לי, וכעת אף אשתי הצטרפה אליהם ועלתה בסערה השמיימה. רבונו של עולם אתה יכול לקחת לי הכל, אולם את אהבתי אליך לא תוכל לקחת לעולם".
סיפור אמתי מצמרר ומטלטל, עד היכן מגיע עומק המסירות נפש של כלל ישראל. יהי רצון שנזכה להתרומם בימים הקדושים הללו לפסגות גבוהות בעבודת ה' מתוך מסירות נפש במאמץ עמלה של תורה ודקדוק המצוות אמן.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
