פרשת אמור
״ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם״
פרשת השבוע מדברת בחלקה על מועדי השנה. אם נתמקד היום על פס׳ שמופיע בפרשיית המועדות ומה הקשר בינו לבין המועדים. פרשיית השבת הראשונה, לאחריה מועד חג הפסח, לא״מ תיאור קרבן העומר שמוקרב היה בט׳׳ז בניסן ומאותו יום סופרים ז׳ ימים עד לחג השבועות. ומיד אח״כ ר׳׳ה, דהרי בין סיון לתשרי אין מועדים אחרים. ובחודש תשרי עצמו ישנם 4 מועדים: ר״ה, יוכ״פ, סוכות, ש״ע. ובאמצע הפרשיות בין שבועות לר׳׳ה מופיע פס׳ מוזר "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם".
מדוע מופיע פס׳ זה פתאום כאן, האם הוא קשור למועדים, וא"כ תכתבהו בתחילת הפרשייה כולה או בסוף הפרשייה, אך מדוע באמצע או יותר נכון, מדוע דוקא בין שבועות לר׳׳ה?! רש״י מיד חש בזה וכ', הכניסה התורה דין לקט שכחה ופאה כאן כדי לעבור עליו בב׳ לאוין דהרי בפ׳ קדושים ג"כ כתב איסור זה… אך יש לשאול, מה הקשר שדוקא כאן הכניסו פס׳ זה?!
לפני שנעמוד על הדבר, נדבר מעט על מצוה זו של "לקט שכחה ופאה". כשחז׳׳ל מדברים ע"כ, משבחים הם מאוד שומרי המצוה הזו ומגנים את אלו שלא מקיימים אותה כדכתיב "אל תגזול דל כי דל הוא.. וקבע את קובעיהם נפש". ובמה הכתוב מדבר, כלומר איזה גזל יש לדל, ומסביר המדרש במתנות עניים הכ׳ מדבר, דהרי מספיק שדל הוא ומדוע גוזל אתה אותו את מה שמעניק לו הקב׳׳ה?!
באבות דר׳ נתן מספר המדרש על אשה עניה אחת שהיתה גרה בסמיכות לבעל שדה אחד, יום אחד כשראתה שבעל השדה החל לקצור שדהו, מיד קראה לשני בניה ללכת לבעל השדה ולחכות שישאיר לקט שכחה ופאה שיהיו זכאים ראשונים בדבר ויביאו טרף לביתם, דאין אוכל בבית. הלכו הבנים ובעל השדה לא נתן להם להיכנס. אמרו הבנים אולי אם אנחנו לא נכנסנו, אולי אמנו הלכה כבר לשדה אחר לבקש אוכל ולפחות נוכל לאכול משהו בבית. ניסו עוד מס׳ פעמים להיכנס ולא הצליחו וחזרו לביתם. ראו הבנים את אמם ואמם ראתה אותם ושניהם ריקים, לא הביאו כלום לביתם. הניחו ראשם בין ברכי אמם וגעו בבכייה ומתו שלשתם ביום אחד. וכך אומר הקב׳׳ה, חייכם, אתם נוטלים נפשות העני, אני נוטל נפשותיכם.
ומתרץ ה״כלי יקר" השאלה בפירוש הבא: רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תומ״צ, שבכל פעולה ופעולה שעושה היהודי תהיה מצוה, כלומר, שאל פעם ילד א׳ את ר׳ שלמה זלמן אויירבך זצוק״ל מדוע הרבה לנו הקב״ה כ"כ הרבה מצוות יחסית לגויים, אם את הגויים ציוה 7, לנו יצוה 10- 20 אבל למה 613?! הרי זה מתכון לחטוא בוודאות.
ענה לו ר׳ שלמה כך: הקב״ה אוהב אותנו ולכן רצה לזכותנו, הרי כ״א יודע שבבוקר חייבים להתלבש, אמר הקב״ה אם תתלבש כך אביא לך שכר, אם תיטול ידיים כך אביא לך שכר, אם ננעל נעליים כך וכן הלאה, אין פעולה בחיים שאין בה מצוה, וא״כ יוצא שאם יבוא אדם ויאמר מהשדה שלי לקחו עומר לפסח או משדי לקחו חיטים לקרבן שתי הלחם בשבועות, א"כ שדי כבר קיים מצוה וא״כ מדוע שאשאיר לקט שכחה ופאה, אומר הקב״ה אעפ״כ, מתנות עניים הן ולכן חייב אתה להפרישם וזהו הקשר בין פס׳ זה לפרשיות המועדים.
בספר ״אוזניים לתורה״ מביא פירוש נוסף.
מצות לקט שכחה ופאה מצוה חשובה היא לפני ר׳׳ה, דהרי צדקה היא המעלה הכי חשובה לפני ר׳׳ה. מביאים ראיה על מחבר הספר מגמ׳ בברכות דף יח. ממעשה דחסיד אחד… ומדוע א׳׳כ קיבל אותו חסיד כשכר את התבואה היחידה שם בכל האיזור, שהרי של כולם לקו ושלו נשאר שלם כי זרע ברביעה שנייה, ומפרש דבגלל שנתן כל מה שהיה בביתו, דזהו אותו דינר לעני בערב ר׳׳ה וכעת לא נשאר לו כלום, אומר הקב׳׳ה אני אתן לו במדה כנגד מדה כל תבואת האיזור תינתן רק לו.
א׳׳כ יוצא שהמדד לקבל שכר מעולה בר׳׳ה הנו כמה צדקה תתן לפני ר׳׳ה.
פירוש נוסף מביא הרב חיים קנייבסקי, למה נסמכה פרשת ״לקט שכחה ופאה״ לשבועות, דהרי פטירתו ולידתו של דוד המע״ה היתה בחג השבועות, והרי כיצד נולד דוד המע״ה אם לא בזכות לקט שהשאיר בועז בשדה. ובאה רות ללקוט והכיר אותה שם בועז, ור״י ורבותינו מביאים רמז בפס׳ לכך שנא׳ ״לעני ולגר תעזוב אותם״, ״ולגר תעזוב״ – בועז, רות (ללא האותיות לג).
הרב אילן שמילה הי"ו מלוד
