פרשת "דברים"
"אלה הדברים …במדבר בערבה מול סוף" וגו' [א-א]
תוכחה דרך כבוד בשפת הלב.
לפי שהם דברי תוכחות, ומנה כאן את כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל [רש"י].
משה רבינו מוכיח את עם ישראל על חטאיהם, אך בדבריו אין הוא מזכיר במפורש את מה שהכעיסו בני ישראל אלא ברמז, כפי שמפרש רש"י.
"במדבר" – שהכעיסו במדבר ואמרו "מי יתן מותנו" [שמות יז]. "בערבה" – שחטאו בבעל פעור בשיטים בערבות מואב. "מול סוף" על שהכעיסו בים סוף ואמרו "המבלי אין קברים במצרים" [שמות יד-יא]. "בין פארן ובן תפל" על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן ואמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" [במדבר כא]. "חצרות" מחלוקת קורח. "די זהב" חטא העגל.
בכל המקומות מזכירן משה רבינו ברמז ואינו מזכיר את החטא במפורש, למרות שבכל המעשים בהם מדובר הכעיסו בני ישראל לפני המקום, אם כן היה ראוי לומר להם במפורש את חטאיהם ופשעיהם על מנת שיתקנו אותם ולהזהירם שלא יחזרו לסורם. אם כן מדוע בחר משה בדרך רמז שהיא אמירה עקיפה ואינה ישרה? הרי אם נבדוק באילו חטאים מוכיחם ניווכח שמדובר בחטאים קשים ביותר! רש"י מבאר בשם הספרי " מפני כבודן של ישראל" הרי כאשר מוכיחים אדם או קהל יש בכך ביזיון לאדם המוכח. משה חס עליהם ומפני כבודן הזכיר החטאים ברמז.
מטרת התוכחה היא שהאדם יתקן מעשיו ולא יחזור לסורו, ואם התוכחה אינה משיגה את המטרה יתכן ואין לאומרה. כמו שאמרו חז"ל: "אין לומר דבר שלא נשמע", האדם המוכיח את חברו או את הקהילה חייב לדעת כיצד להוכיחם, ואם אינו יודע או אינו ראוי, עדיף שישתמש במידת השתיקה. "החפץ חיים" היה מוכיח את האנשים בדרך ייחודית, שאולי מן הראוי שנאמצה לעצמנו. בזמנו של החפץ חיים נתפס תלמיד ישיבה אחד שהיה מעשן בשבת בסתר ונעשה מזה רעש גדול, כיוון שלא נמצא כלל שיהודי יעז לחלל שבת באותם זמנים. באו לחפץ חיים ושאלוהו מה לעשות עם הבחור, האם לסלקו מן הישיבה או להשאירו? הזמין הח"ח את הבחור לחדרו ודיבר עמו כעשר דקות, הבחור יצא מחדרו של הח"ח שהוא מתחרט ובוכה, איש לא ידע מה היה תוכן השיחה של הח"ח עם הבחור והעניין נשאר סתום זמן רב. לאחר שנים סיפר אחד הרבנים החשובים את המעשה בפני הקהל, ובסיום דבריו אמר: חבל מאוד שלא שאלנו את הבחור מה אמר לו הח"ח, כדי שנלמד מזה כיצד לטפל בבחורים! בתום הדרשה התפזר הקהל מלבד יהודי מבוגר שנשאר באולם כשראשו מורכן על הכיסא, ניגש הרב להקיצו כי חשב שהוא ישן אך גילה להפתעתו שהיהודי התעלף, מיד שפך עליו מים וטיפל בו עד ששבה רוחו אליו. הרב שאל את האיש מדוע התעלף ,שמא איננו חש בטוב? אך האיש השיב שהרב גרם לו להתעלף, כאשר סיפר בדרשתו על בחור שהיה אצל הח"ח. תמה הרב ושאלו מה הקשר הסיפור אליו? והשיב לו האיש שהוא בעצמו היה הבחור שהרב סיפר עליו! הרב, שהתרגש מאוד, התחנן בפני האיש שיספר לו מה באמת אמר לו הח"ח וכיצד הצליח להשפיע עליו? ענה האיש ואמר: כשנכנסתי אצל הח"ח הוא לקח את ידי והחזיק בה בחמימות בשתי ידיו, הסתכל בתוך עיני במבט של חמלה ואהבה רבה, התחיל לבכות ולומר: אוי שבת קודש אוי שבת! כך בכה הח"ח במשך עשר דקות.. באותם רגעים רעדתי וחשתי בזרם של קדושה שעובר בתוך גופי, פרצתי בבכי והתחרטתי מעומק הלב על מה שעשיתי, וקיבלתי עלי תשובה שלמה עד עצם היום הזה. לכן כשספרת את המעשה התרגשתי מאוד כי נזכרתי במעמד המרגש עם הח"ח ולכן התעלפתי.
למדנו מהמעשה הנ"ל שהשפעה הטובה ביותר שיכולה להשפיע היא שפת הלב, ואל לו למוכיח לחשוב שאם יצעק וירבה במילים, התוכחה תועיל יותר, אלא אדרבא, עליו לרדת לעומק נפשו של זה שבא להוכיחו ולדבר עמו בדברי נועם, ואז תקבל תוכחתו. לצערנו, לא אחת אנו שומעים על תלמידים שסרחו או חטאו, והדרך הקלה היא לתת להם עונש, למען "יראו וייראו" לסלק אותם מהישיבה או מהתלמוד תורה וכיו"ב. יש בן או בת שלא תמיד הולכים ומתנהגים בדרך בה ההורים היו חפצים, וכאשר ההורים שומעים על מעשה חמור או סטייה מן הדרך של בנם או בתם, מיד הם פורקים זעמם, פוגעים, מעליבים, מכים, מרחיקים מהבית וכל מיני "עונשים חינוכיים" כהבנתם, ולעיתים כאשר מעירים להם שלא זו הדרך הם משיבים: אל תלמדו אותנו אנו יודעים לחנך את הילדים שלנו. אך לצערנו קשה לאדם לקבל הדרכה או עצה מאדם אחר ובמיוחד לא מחברו. יש הורים שאף אינם מוכנים עוד להכיר בבנם או בבתם, זה הח"ח מלמדנו "איזו דרך שיבור לו האדם"כאשר בנו חטא או פשע דרך הקירוב היא הארת פנים, חיבה יתרה, מילים המחממות את הלב והנשמה כדאי אף לבכות על כך, "שזה קרה לי", אם בנך יראה את האם או האב בוכים מצער על מעשיו יתכן שהדבר יגע ללבו, יש סיכוי שאולי יום אחד הוא ישוב מדרכו הרעה, אך אם נשמתש רק בשבט, בזעם, בעצבים מרוטים הסיכויים שיום אחד הבן ישנה את דרכו הוא קלוש ביותר. הבה נאמץ שיטה זו של הח"ח ונרעיף על בנינו חום ואהבה ונאזין לרחשי לבם ומצוקותיהם גם אם הדברים אינם ערבים למשמע אוזנינו אולי בדרך זו נצליח להחזירם למוטב.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
