פרשת יתרו
הגמרא במסכת גיטין (ס,א) דנה בשאלה אם התורה נכתבה בשלמותה או בשלבים. לפי דעה אחת: "כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה, ולבסוף ארבעים שנה, כשנגמרו כל הפרשיות, חיברן בגידין ותפרן". לפי דעה שנייה: "תורה חתומה ניתנה", ו"לא נכתבה עד סוף ארבעים, לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן. והנאמרות לו שנה ראשונה ושנייה, היו סדורות לו על פה עד שכתבן". באשר לעשרת הדיברות, שנאמרו במעמד הר סיני, הרי שהלוחות שעליהם נכתבו ניתנו למשה רק בסוף ארבעים ימי שהייתו בהר, ועל כן דינם, כשנאמרו, הוא של תורה שבעל-פה.
גדולי הפוסקים דנו בשאלה אם מצוות לימוד התורה שבעל-פה משמעותה שצריך לדעת את פסקי ההלכה, או שיש חובה גם לדעת את טעמי ההלכה ולפלפל בהם. הרא"ש מצדד בדעה שהחובה מקיפה גם את טעמי ההלכה, ומי שאינו יודע אותם – אינו רשאי לפסוק הלכה, כמאמר חז"ל (סוטה כב,א) על ה"מורין הלכה מתוך משנתן" (משנה בלבד, בלי הגמרא) שנקראים "מְבַלי עולם". לעומתו, הרמב"ם מסתפק בידיעת המסקנה ההלכתית, גם בלא טעמיה. ההוכחה לכך, אומר אדמו"ר הזקן (קונטרס אחרון פרק ב), היא בחיבורו של הרמב"ם – ספר משנה תורה, שאינו מביא מקורות לפסיקותיו. הרמב"ם אף מצהיר: "לא יצטרך אדם לחיבור אחר בעולם". הסתייגות חז"ל מ"מורין הלכה מתוך משנתן" מכוּונת אפוא לפוסקי ההלכה שאינם בקיאים דיים במשנה.
למעשה, שיטת הרמב"ם דומה לתלמוד הירושלמי, שאין בו פלפולים והמתמקד במסקנות ההלכתיות, שלא כתלמוד הבבלי שמציג את כל הדיון עד ההכרעה. לפי תורת החסידות גם בלימוד טעמי ההלכות יש שני אופנים: האחד, עיון ביגיעה רבה, בשאיפה להבין את הסברות והנימוקים. השני, יגיעה לא רק לשם הבנה, אלא כדי לכוון לפסק ההלכה המתאים ל'רצון העליון'. לימוד זה נעשה מתוך גישה של יראה וקבלת עול, ורק על-ידו אפשר לכוון ל'אמיתתה של תורה'. האופן השני מתאים יותר לשיטת הרמב"ם, שכן הוא שם דגש מרכזי על פסק ההלכה, וזה לימוד מתוך קבלת עול, ששואף להבין בהלכות התורה את רצונו של הקב"ה.
לפי זה תובן אמרתו של רב יוסף בחג השבועות: "אילולא יום זה שגרם, כמה יוסף יש בשוק!". מדוע רב יוסף מדגיש את מעלתו המיוחדת של "יום זה" דווקא – מתן תורה? על רב יוסף נאמר בגמרא (שם) "רב יוסף – סִינַי": "משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני", ואילו רבה היה "עוקר הרים". כלומר, מעלתו של רבה היא בחריפות ובפלפול, ושל רב יוסף בידיעת ההלכות. מכיוון שכך, רב יוסף מדגיש את ייחודיותו של יום מתן תורה, שבו נאמרו עשרת הדיברות, שהם ציוויים פשוטים, ובלי טעמיהם; אך דווקא הציוויים הפשוטים באים מהקב"ה עצמו. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
