פרשת וילך
חינוך הילדים לתורה ואמונה:
בפרשתנו ישנה מצווה די נדירה המתרחשת אחת לשמונה שנים, בזמן שבית המקדש היה קיים. מצווה זו היא מצוות הקהל, ונסביר. בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה, אומר הפסוק כך "הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לא' יב').
זאת אומרת יש כאן ציווי מיוחד שכל עם ישראל מגברים ועד נשים ותינוקות, ואפילו הגרים, יתכנסו יחד לשטח העזרה בבית המקדש, והמלך היה מקריא לכלל ישראל כמה פרשיות מהתורה, והמטרה הייתה להכניס להם יראת שמים, ושידעו ללכת בדרך התורה כיאה וכיאות.
הרמב"ן (במקום) מביא – שהעניין להביא את הילדים הקטנים הוא כדי שיגדלו ויתחנכו בהתאם למה שהרגילו אותם מקטנותם.
אנו רואים כאן יסוד גדול – ילד קטן גדל לאור מה שמרגילים אותו מקטנות. אין ספק כי בכל שלב בחיים ניתן לעשות תשובה ולשנות את הטעון שיפור, אולם יש מה שנקרא "גירסא דינקותא" – ההוואי שגדלו עליו בילדות, שמלווה את האדם לכל אורך הדרך בין אם ירצה ובין אם לא.
מספרים על ר' ירוחם ליבוביץ' זצ"ל המשגיח של ישיבת מיר, שהיה מוסר לבחורים מהישיבה שהיו מיוצאי גרמניה שיעור מיוחד נוסף על שיעוריו לכלל בני הישיבה. שאלו אותו למה מגיעה להם הפריווילגיה הזו, והסביר את הנהגתו כך. רובם של הקהילות היהודיות, מאפשרות לילדים הקטנים המגיעים לבית הכנסת, לגשת לספר התורה לנשק אותו ולעמוד בקרבתו בהזדמנויות שונות. כיון שכך הילדים הרכים סופגים את אווירת הקדושה כבר מינקות, והדבר מלווה אותם ומשפיע עליהם עמוקות למשך כל ימי חייהם.
לעומת זאת ביהדות גרמניה שם מכונים היהודים "ייקים", והכל מתנהג בקפידה ובסדר מופתי, אין לילדים את אפשרות הגישה לספר התורה בשעת הולכתו והבאתו, כיון שכך חסרה להם אהבת תורה ביחס לאחרים, לכן הנני רואה לנכון להשקיע בהם באופן מיוחד כדי להחדיר בהם אהבת תורה ויראת שמים טהורה. הרי לנו מה רב כוחה של השפעה כבר מגיל הילדות.
ויותר מכך, חז"ל מלמדים אותנו שאמו של ר' יהושוע הייתה מביאה את בנה לבית המדרש כבר בהיותו תינוק בעריסה ורך בשנים, כדי שיספוג את אווירת הקדושה ולימוד התורה. כי האדם הוא יצור רגיש, כל דבר שהוא רואה או שומע נקלט במוחו ובנפשו פנימה. עד כי מהפנטים דווחו על כך, שאנשים שעברו תאונה והספיקו לשבריר שניה לראות את לוחית הרישוי של הרכב שפגע בהם, כשהפנטו אותם הם ידעו לומר את המספר במלואו ללא טעות, למרות שאם היינו תופסים את אותו אדם ושואלים אותו ביום יום, הוא לא היה יודע לומר את המספר. אך כאן למדנו מהו כוחו של רושם כזה או אחר.
נמצאים אנו בראשיתה של שנת הלימודים, ואין מי שלא רוצה ילדים טובים, אך כאמור השאלה היא עם מי הם מתחברים, היכן הם מסתובבים, ולמה הם נחשפים. האם לשטויות רדודות של הטלנובלות למיניהם שגורמים לאדם לנבול ערכית ושכלית, או שמא הם גדלים בסביבה תורנית שמקנה להם את ערכי הנצח של היהדות. בידינו הדבר לרשום אותם למוסדות תורניים, שיגדלו את הפרחים שהופקדו בידינו לעץ גדול ומרשים שעושה פירות, וכך נזכה לדברי הנביא "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם".
שבת שלום ומבורך
הרב מיכאל מירון – אחיסמך, לוד
