פרשת וירא
בפרשתנו אנו קוראים על הנסיון העשירי שניסה הקב"ה את אברהם אבינו והוא נסיון העקידה.
וכאשר הקב"ה מצווה את אברהם לעקוד את יצחק אמר לו "קח נא את בנך …". וכפי שאומרת הגמרא (סנהדרין פ"ט, ב') "ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכולן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים".
דהיינו הקב"ה מבקש מאברהם שיעמוד בנסיון, כדי שלא יהיו השגות על תשעת הנסיונות הקודמים.
ולכאורה מאמר הגמרא תמוה, הלא אברהם אבינו עמד בתשעה נסיונות, ומדוע יש חשש שיאמרו שאין בהם ממש" ולכאורה הנסיון של אור כשדים שבנסיון זה אברהם אבינו השליך את עצמו לכבשן האש היה לכאורה יותר גדול מאשר נסיון העקידה, כי אז זה לא היה לפי ציווי ה', ולעומת זאת נסיון העקידה היה לפי ציווי ה'?
אלא בזה נבין את ייחודיותו של נסיון העקידה, וכפי שכותב האברבנאל שנסיון זה הוא "כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים". היו בעם ישראל גם אחרי אברהם אבינו כאלה שמסרו את נפשם למען האמונה, ולהבדיל גם בקרב אומות העולם ישנם כאלה, אבל יש משהו מיוחד בנסיון העקידה שהוא שונה ומובדל.
מסירות נפש אמיתית היא שהאדם מוותר על כל ישותו ומהותו ומוסר את כל כולו לקב"ה. לעיתים גם אם אדם בוחר במוות זה לא באמת מסירות נפש, ייתכן לדוגמא שאדם ימית את עצמו כדי להתפרסם, ובכך עשה בעצם עסקת חליפין כי בעיניו הפרסום יותר שווה מאשר החיים וקדושת החיים. והוא בחר להעדיף את הפרסום מאשר להעדיף את החיים. אם כן זה לא מסירות נפש, אלא יש כאן העדפה של האדם של דבר מסויים מצרכי האדם על פני הצרכים האחרים.
ולכן ייתכן שגם אדם שבוחר במוות למען מטרות נעלות, הוא בעצם עושה שיקולי רווח-הפסד, ייתכן שהוא מעדיף את חיי גן עדן מאשר חיי עולם הזה, ואולי כאשר מכריחים אותו להתכחש ולכפור בדת שלו זו נראית לו אפשרות יותר גרועה מאשר החיים וכמו שאמר יונה הנביא "טוב מותי מחיי".
ולפי זה ייתכן שאדם שכל ימיו חי באמונה מסויימת, יעדיף למות מאשר להתכחש לאמונה על פי חי במשך כל ימיו. כי האמונה שהוא טיפח היא מציאותו האמיתית. ואם כן אין במעשהו כל מסירות נפש של המציאות האישית, אלא הוא מעדיף מציאות בעלת ערך רב יותר מאשר מציאות בעלת ערך מועט יותר, זאת אומרת הוא בוחר בין העדפות.
כך היה ניתן לראות את נסיון אור כשדים – אברהם אבינו הפיץ את האמונה בקב"ה והיה ידוע בכל העולם כמורד בעבודת אלילים וככזה שנושא את דגל האמונה בא-ל אחד. מבחינתו התכחשות לאמונתו היתה יותר גרועה ממוות. לכן היה אפשר לטעון שהוא העדיף להיות מושלך לכבשן האש מאשר לעבוד עבודת אלילים, אם כן היו יכולים לטעון שהשלכתו לכבשן אינה מסירות נפש אמיתית ואין בה כל ממש אלא בחירת העדפות.
בתכלית השינוי היה נסיון העקידה. הלא באור כשדים התקדש שמו של הקב"ה בעיני הבריות על ידי מסירות הנפש של אברהם להשליך עצמו לכבשן האש, ואילו נסיון העקידה התרחש במקום שלא היה שם איש ולא היה בכך כל קידוש השם.
יתירה מכך, יצחק היה היורש היחיד שיכל להמשיך את אמונתו ודרכו בחיים של אברהם, ואם היה קרב לעולה וקרבן, היה מגיע הקץ והתכלית וסוף האמונה בקב"ה שאברהם אבינו הפיץ בעולם, ואם כן לפי כל הגיון היה נסיון העקידה חסר כל תועלת, ובכך שאברהם אבינו הסכים לעקוד את יצחק בנו לעולה, הוא פעל בכך לא רק נגד הרגש הטבעי שיש לאב כלפי בנו, אלא נגד כל הגיון ואפילו נגד השאיפה שלו להנחיל את האמונה בקב"ה לאנשי העולם.
ובזה התגלתה מסירות הנפש האמיתית של אברהם אבינו – בלי כל תנאי, ומעל לכל הגיון, הוא ממחיש לנו במעשיו את דבקותו המוחלטת בה', שבעבור זה היה מוכן למסור את כל מציאותו הגשמית והרוחנית, וזו מסירות הנפש האמיתי שהוא הוריש לנו צאצאיו – דבקות מוחלטת בקב"ה ללא כל חישובים ושיקולים. ולכן נסיון העקידה הוא העומד לזכותנו בכל דור ודור.
לזכות הת' מנחם מענדל והת' מאיר שיחיו מוזגורשוילי לרגל בר המצווה שיגדלו להיות חסידים יראי שמים ולמדנים.
(מעובד לפי שיחותיו הקדושות של הרבי מליובאוויטש).
הרב פנחס מוזגרשוילי הי"ו מלוד
