פרשת וישב
פרשתנו מתארת את הצלחתו המופלאה של יוסף במצרים, וכיצד זכה העבד המושפל להפוך לאיש אמונו של פוטיפר: "וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ, וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ, וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ". גם בהיותו בשפל המצב הוסיף יוסף הצדיק לחיות חיי אמונה בקב"ה, כפי שהתחנך בבית אביו. גדלותו של יוסף הייתה בכך שלא הסתיר את אמונתו, אלא ביטא אותה בגאון: "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ", וכפי שרש"י מפרש: "שם שמיים שגור בפיו".
הלשון "שגור בפיו" משמעותו שזו הייתה התנהגות קבועה ורגילה של יוסף, על אף היותו העברי היחיד בכל מצרים. בכל צעד ושעל הזכיר יוסף את שמו של הקב"ה וייחס לו את פועלו ואת הצלחותיו. ודווקא התנהגות זו הקנתה לו את מעמדו הבכיר אצל אדונו. לא זו בלבד שלא הפריע לו לנהוג על-פי אמונתו, אלא האציל לו את סמכויות ניהול ביתו ועסקיו. סיפורו של יוסף נושא עימו מסר לכל יהודי, שכן ירידתו של יוסף למצרים סימנה את תחילת גלות מצרים, שהיא ראשית כל הגלויות. התנהגותו של יוסף היא אפוא דוגמה לכל יהודי כיצד לשמור על זהותו היהודית בתוך סביבה זרה ומנוכרת.
כדי להישמר בגלות ואף לשגשג בה על היהודי לנהוג כיוסף – "שם שמיים שגור בפיו". לא להסתיר את האמונה בקב"ה, אלא לבטא אותה בלי חשש. זו הדרך היחידה לזכות לכבוד מצד הגוי, עד ש"ויפקידהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו". לא דיי שהגוי איננו רודף את היהודי ומנסה להרע לו, אלא הוא מסייע ליהודי בכל ענייניו ואף מוסר לו את ניהול עסקיו. גם בעומדנו ברגעי הגלות האחרונים, כאשר אומות העולם שולטים בעולם, ויש להתחשב בהם, שהרי 'דינא דמלכותא דינא', הרי שבענייני יהדות אין לגויים שום דעה. ולהפך, על-ידי שהיהודי מקפיד ש"שם שמיים שגור פיו" – יכבד אותו הגוי ויאפשר לו לנהוג על-פי הוראות התורה.
הגלות יכולה להשפיע על גופו של היהודי בלבד, אך לא על נשמתו. זו איננה נשלטת על-ידי העולם. היא קשורה תמיד בקב"ה. גם הימצאות הגוף היהודי בגלות היא בשליחותו של הקב"ה, כדי לפעול יתרון של האור מתוך החושך, על-ידי שגם בהיותו בגלות היהודי מוסיף אור וחוכמה, בלימוד התורה וקיום המצוות. מי שחש ומכיר שגורלו תלוי בקב"ה בלבד, וגם הצלחותיו אינן פרי כישוריו אלא יד ההשגחה העליונה, ביכולתו לנהוג עם הגוי בגאון יעקב, ובתקיפות הנדרשת, בלי להירתע מחולשתו של העם היהודי ומיעוטו לעומת הגויים, כ'כבשה בין שבעים זאבים', שהרי "גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה" (תנחומא תולדות ה). במצב כזה, הגוי מורתע מעצמו מהיהודי, עד שאין היהודי זקוק להילחם בו כלל. (לקוטי שיחות)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
