פרשת פנחס
בפרשתנו הקב"ה מצווה את משה רבנו לעלות להר נבו ולהשקיף ממנו על ארץ ישראל, שאליה לא יוכל להיכנס: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". משה רבנו קיבל מהקב"ה שני ציוויים הקשורים עם פטירתו: האחד, לעלות להר נבו ולהשקיף על ארץ ישראל; והשני, לצאת למלחמה במדיין – "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ". את הציווי השני ביצע מייד, אף-על-פי שידע כי מיתתו תלויה בו, ואילו את הציווי הראשון לא מילא מייד, אלא ביומו האחרון.
רש"י מסביר "למה נסמכה לכאן" פרשה זו: "כיוון שאמר הקב"ה, נתון תיתן להם (לבנות צלפחד נחלה בארץ), אמר (משה): אותי ציווה המקום להנחיל! שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ? וכו'. דבר אחר: כיוון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן, שמח ואמר: כמדומה שהותר לי נדרי". לפי הפירוש הראשון הציווי למשה ניתן אחרי תביעתן של בנות צלפחד, ולפי הפירוש השני לאחר כיבוש ארצות סיחון ועוג בעבר הירדן. בין כך ובין כך ברור שעברו ימים רבים בין הציווי לבין הביצוע על-ידי משה. מתעוררת השאלה: מדוע עיכב משה את עלייתו להר זמן רב כל-כך?
ההבדל בין הציווי הזה לציווי על מלחמת מדיין הוא, שעניינה של המלחמה היה "נקמת בני ישראל מאת המדיינים". והלוא על בני ישראל נאמר: "כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו של הקב"ה". במקרה זה, משה רבנו, הנשיא והמנהיג של ישראל, מניח כל שיקול אישי ומזדרז לקיים את ציווי הקב"ה בלי להתחשב כלל בטובתו. ואף שבני ישראל עצמם סירבו להילחם, בתקווה לדחות על-ידי כך את מות משה, הכריחם לצאת למלחמה, כפי שכתוב "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" – על כורחם. ואולם באשר לציווי לעלות אל הארץ, משה ראה זאת כפיצוי שהקב"ה נותן לו במקום הכניסה לארץ שנמנעת ממנו. וכאן, תשוקתו העזה של משה להיכנס לארץ ישראל גרמה לו לדחות עד הרגע האחרון את העלייה להר נבו, בתקווה שאולי בכל-זאת יצליח לבטל את הגזירה.
כשאנחנו מגיעים לפרשת האזינו רואים בבירור שמטרת הציווי היא פיצוי למשה על אי-הכניסה לארץ. הקב"ה אומר: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ… כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא". וכך רש"י מפרש שם: "כי אם לא תראנה עכשיו, לא תראנה עוד בחייך". הקב"ה אומר למשה שהגזירה חתומה ולא תשתנה, וכי הוא עתיד למות ביום הזה, בין יראה את הארץ ובין לאו. אם יתמהמה, יחמיץ את ההזדמנות ויסתלק מן העולם בלי לראות את הארץ. רק אז, ביומו האחרון, עלה משה אל הר נבו וצפה אל הארץ שהשתוקק כל-כך להיכנס אליה. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
