פרשת במדבר ושבועות
עומדים אנו בפתחו של חג השבועות היום שבו בחר ה' בנו מכל העמים והעניק לנו ברחמיו וברוב חסדיו, את התורה הקדושה חמדה גנוזה שנבראה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם. התורה אמנם ניתנה לנו לפני אלפי שנים אך מצווים אנו לציין את יום ו' בסיון כדי להוסיף חוזק עוד ועוד בשמירת התורה וחוקיה, שהרי דברי תורה צריכים חיזוק בכל יום, ועוד משום שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וממילא בכל יום נפתחת חזית חדשה, וע"כ אנו אמורים למלא את מצבורי הנשק שלנו כדי שנוכל לעבוד את ה' ביתר שאת וביתר עוז. אך קודם לכן לפני שנגיע לרגע מתן תורה עלינו לקבוע בנפשנו עד כמה התורה היא ורק היא הבסיס לכל קיומו של העולם וע"י תובנה זו האדם יתבייש האדם מלחטוא וזו בעצם הייתה המטרה שבגללה יתגלה הקב"ה לאבותינו על הר סיני, וכמו שכתוב בפס' 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו' (שמות כ-יז) ודרשו בגמרא (נדרים כ.) 'יראתו על פניכם' זו בושה. 'לבלתי תחטאו' מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא שכל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. ופירש רבינו ניסים שכל עניין מתן תורה היה השרשת מידת הבושה בעם ישראל שהרי נאמר: 'ובעבור תהיה יראתו'.
וקשה לכאורה תוצאה זו של הקניית מידת הבושה הינה 'פעוטה' 'וקטנה' מדי למעמד הר סיני בשביל זה כל הרעש הגדול? בשביל זה הוציאנו האל ממצרים?
ועוד קשה, אומרת המשנה (אבות ה-כ) 'עז פנים לגהינם ובשת פנים לגן עדן'. וכי עד כדי כך גדולה ומעולה מידת הביישנות שעליה אומר התנא שמידה זו מכניסה את האדם לגן עדן? מה מיוחד כ"כ במידה הזו?
מבאר הרב גלינסקי זצ"ל ע"פ משנתו של הסבא מנוברדהוק. מהיכן נובע רגש הבושה? מאיזה מקום זה מגיע? אלא מסביר הרב שהבושה מגיעה ממקום של הרגשת סתירה, ונסביר את הדברים. כששכלו של האדם אומר לו שהוא צריך לנהוג בצורה מסוימת אך הוא נוהג אחרת ממה שאומר לו שכלו מפאת פיתויי יצריו ודחפיו, בסופו של דבר אחר המעשה הוא מתבייש, כי בהבנתו הוא אמור לנהוג בצורה מסוימת אך במציאות הוא נוהג הפוך והסתירה הזו בין מה שהיה צריך לעשות, איך שהיה אמור להתנהג, ומה שבסוף עשה ואיך שנהג לבסוף בזה מתבייש האדם ומכאן נובע רגש הבושה.
אין לנו בעולם כולו שכל דעת וחכמה גדולים יותר ממה שכתוב בתורתנו הקדושה והיא רק היא מדריכה והמכוונת אותנו כיצד לנהוג ביום יום ובכל רגע וניתנה לנו ע"י מלך ממ"ה הקב"ה ואם כך הם פני הדברים הבנתנו ושכלנו אמורים לשדר לנו שכל מעשינו צריכים להיות מכוונים עפ"י ספר החוקים – התורה הקדושה, שהרי כי 'הם חיינו ואורך ימינו' רק ורק כך אפשר לחיות חיים טובים ומתוקנים, והתורה היא קיום העולם שנאמר 'לולי בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'!, אלא 'שלפעמים' אנחנו קצת חורגים מהכללים 'ולא בדיוק אוכפים את חוקי התורה כי יצה"ר מסית ומדיח והעוה"ז קורץ ומפתה בתאוותיו החומריות, ופה בדיוק נכנסת השאלה המכריעה, האם אחר שהאדם חטא האם מתבייש בעצמו? האם מרגיש לא בנוח עם עצמו? האם הוא חש ברגשות אשמה? האם הוא חש בייסורי מצפון? אם התשובה לכל השאלות הללו היא 'כן', כך אנו מרגישים אחר מעשה חטא ועוון 'מעולה'!, הבושה מעידה על האדם שהוא מבין בשכלו שלא היה צריך לנהוג כך, אלא שלא הצליח לכבוש את יצרו ומתבייש בכך ומכיון שחש ומרגיש רגשות אשם יידע כיצד להתמודד ולהילחם כנגד יצה"ר בניסיון הבא ולפי זה אפשר לבאר את מאמר התנא 'ובושת פנים לגן עדן' אך אם התשובה לשאלות הללו היא 'לא' איננו מרגישים כך משמע שהאדם כלל לא מבין מה חובתו בעולמו, אינו יודע כיצד לנהוג מה לעשות וממה להימנע מה מותר ומה אסור ומה ה' רוצה מאתנו וממילא איננו מתבייש במה שעושה וא"כ כשיגיע הניסיון הבא ודאי שלאחר מכן יגיעו הביזיון והנפילה וממילא מובנים דברי התנא 'עז פנים לגהינם'.
וליתר ביאור ידוע המעשה באליהו הנביא ונביאי הבעל בהר הכרמל, שהתנאי שהציב אליהו הנביא לאחאב כדי שירד גשם היה לקבץ את כל ישראל בהר הכרמל ולבנות שם שתי מזבחות אחד של נביאי הבעל ואחד של אליהו הנביא ולערוך עליו קרבן והמזבח שתרד עליו אש מן השמים בידוע שהוא מזבח האלוקים. כשהגיע שעת המנחה אחר שנביאי הבעל ניסו בכל כוחם להוריד אש מן השמים (וכמובן שלא הצליחו בכך) הגיע תורו של אליהו להוריד אש מן השמים, אך הוא פותח ואומר לבני ישראל את המילים הבאות 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל הוא האלוקים לכו אחריו'.
ולכאורה מדוע פתח אליהו הנביא ואמר את הדברים הללו? והרי אם תרד אש מן השמים על מזבח אליהו מיד כולם יבינו וילכו אחר האלוקים שהוריד אש מן השמים והוא ה' יתברך ואם כן פתיחה זו לכאורה מיותרת?
אלא מבאר הסבא מנוברדהוק לאדם שפוסח על שתי הסעיפים לא יעזור מבחן האש אמת ונכון הדבר שירדה אש על מזבח ה' ולא ירדה על מזבח הבעל, אבל לא יזיק לעבוד את שניהם..! ולכן רצה אליהו לעורר בהם את רגש הבושה אמרנו 'אם ה' הוא האלקים וכו' ע"י התובנה שאי אפשר לרקוד על שתי חתונות, לחיות בשתי עולמות ולאחוז את החבל בשתי קצותיו, אלא או זה או זה או הבעל או האלוקים חלילה וע"ז אומרת הגמ' (שבת קיט:) 'לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא היה להם בושת פנים זה מזה' כלומר, לא יתביישו במעשיהם הרעים וממילא כשאתה לא מתבייש אתה ממשיך לחטוא ולהרשיע. ואפשר גם לבאר זה מזה גם מהאלהים הזה וגם מזה.
את המחשבה הזו בא מתן תורה להפקיע מאתנו לשמוע מפי עליון 'אנוכי ה' אלוקיך' תעבוד אותי אני אלוקיך ויבוא 'החכם' וירצה לקיים 'מזה ומזה אל תנח ידך' גם וגם ממשיך הדיבור השני ואומר 'לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני' אני ולא אחר! אין שניים, תלך ותצעד רק לצידי, תם עידן הסתירות 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים' דעו את האמת ותתביישו לעשות הפוכה ומי שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא, וזה ההכנה למתן תורה האם נתבייש בקיום המצוות חלילה? האם נתבייש בעשיית עבירה? או שנמשיך לחיות חיי סתירה.
יהי רצון שנזכה לחוש בושה במעשינו ולחוש גאווה בקיום מצוותינו ועל ידי זה נזכה לקבלת התורה בשמחה ויקוים בנו 'ובושת פנים לגן עדן'. אמן.
חג מתן תורה שמח
הרב אליהו מירילאשוילי הי"ו מלוד
