פרשת מקץ וחנוכה
בתפילת 'ועל הניסים' אומרים: "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם". מדוע אין פותחים בתיאור ישועת ישראל בפועל – "רבת את ריבם"? מה המשמעות הטמונה באמירה שהקב"ה קם ועמד למען ישראל בעת צרתם? ההסבר כרוך בהבנת המשמעות הפנימית של ישיבה ועמידה. כאשר אדם יושב על כיסא, קומתו מונמכת וראשו אינו בגובהו המרבי ונוטה לעבר הלב. מצב זה מסמל ירידה שבה הראש – השכל, כפוף ללב – לרגשות. במקום שהמוח ישלוט על הלב, הלב מטה את המוח. מצב זה עלול לסכן את האדם מבחינה רוחנית ולגרור אותו למטה.
לשכל תפקיד רב משמעות בעבודתו הרוחנית של האדם. נאמר (קוהלת ב,יד): "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ". אדם המתבונן בבריאה מגיע להכרה שהמציאות כולה נוצרה יש מאַיִן בדיבורו של הקב"ה, וכי העולם מתהווה בכל רגע מחדש מן האַיִן המוחלט בכוחו האין-סופי של הבורא. הכרה זו גורמת לו להיות עובד את ה' בכל ישותו. אבל הגלות עניינה העלם והסתר. היא עוצמת את העיניים ומקשה לראות את המהות האמיתית של הדברים. לא רק התחושה בנוכחות האלוקית המתמדת נפגמת, אפילו ההבנה ההגיונית שהקב"ה בורא ומחיה את העולם לוקה בחסר. מכאן האדם עלול להידרדר לתחושה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ועד שהוא מגשש באפילה רוחנית מוחלטת ומאבד את דרכו בעבודת ה'.
אבל לעיתים דווקא מתוך שפל המדריגה האדם מתנער וזועק כי רצונו לחזור בתשובה שלמה, בבחינת "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-ה". דווקא היובש הרוחני מעורר באדם תשוקה ואהבה גדולה לקב"ה. פתאום מחלחלת לתודעתו ההכרה בעוצמת ניתוקו מהקב"ה, ומתעוררת נקודת היהדות החבויה במעמקי נפשו. ברגע אחד מתרחשת תפנית חדה, והוא מתהפך ונעשה ירא שמיים, עד כדי מסירות נפש על התורה והמצוות. או-אז האדם קם מלוא קומתו, זוקף את ראשו המושפל ושב אל הקב"ה בכל תוקף. השכל חוזר לשלוט על הרגשות. ה'עמידה' של האדם מעוררת כביכול גם את הקב"ה לנהוג ב'עמידה' למען בני ישראל, ורחמיו העצומים מתעוררים על עמו –"עמדת להם בעת צרתם". הקב"ה מגלה את כוחו לבני ישראל, והעולם אינו יכול להסתיר זאת.
הפגיעה של היוונים בעם ישראל, מבחינה רוחנית, הייתה ממושכת והדרגתית. רבים נהו אחרי התרבות היוונית, ושמירת המצוות התרופפה. אלא שאז היוונים הגדישו את הסאה, נכנסו להיכל וטימאו את השמנים. מעשה זה ביטא את רצונם לנתק את עם ישראל מהאמונה העל-שכלית בקב"ה. זו הייתה פגיעה בעצם הקשר בין היהודים לקב"ה. כעת קלטו בני ישראל כי הם עומדים מול איום של ניתוק מוחלט מהקב"ה, וזה גרם להם טלטלה עזה ועורר את נקודת היהדות החבויה בליבם. ההתקרבות לקב"ה הייתה עד כדי מסירות נפש, והתייצבות של 'חלשים' נגד 'גיבורים', דבר שהביא גם מלמעלה את הניצחון הניסי. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
