פרשת 'וישלח'
בפרשתנו מסופר על מותה של רחל וקבורתה על אם הדרך: "וַתָּמָת רָחֵל, וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִיא בֵּית לָחֶם". המדרש מספר שכאשר הוגלו ישראל בידי נבוכדנצר, עמדו האבות והתחננו לפני הקב"ה אך נדחו, עד שבאה רחל, והקב"ה שעה לתחנוניה. עניין זה מוזכר גם בפרשת ויחי, כאשר יעקב מבקש מיוסף שיקבור אותו בארץ ישראל אף שיעקב לא עשה כן לאימו של יוסף, רחל, והוא אומר לו: "יודע אני שיש בליבך עליי", על ש"לא הולכתיה אפילו לבית לחם, ולהכניסה לארץ". יעקב מסביר לבנו: "דע שעל פי הדיבור קברתיה שם, כדי שתהיה לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה…".
כיצד הניח יעקב את דעתו של יוסף בכך שתביא תועלת לגולים? אמנם בזכותה נגאלו ישראל, ככתוב בירמיה: "יש שכר לפעולתך, ושבו בנים לגבולם", אך מדוע היא צריכה לסבול? התשובה היא שבאמת אין זה סבל בעבור רחל אימנו. העובדה שנקברה בדרך אפרת לא זו בלבד שאינה מסבה לה צער, אלא להפך, משמחת אותה על שביכולתה לעזור בעתיד לבניה ולבקש עליהם רחמים. לכן כששמע יוסף את הדברים נחה דעתו, שכן הבין שזו טובת אימו, שהעדיפה להיקבר בדרך כדי לעזור בעתיד לבניה.
מן הדברים עולה גדולתה של רחל אימנו. אף שהייתה נביאה, ובוודאי הכירה במעלת הקבורה במחיצת יעקב אבינו, במערת המכפלה, עם שאר האבות והאימהות ועם אדם וחווה, בכל-זאת ויתרה על כל זה בעבור צאצאיה, עם ישראל. אותם יהודים שהוגלו מן הארץ חטאו בהתנהגות לא-רצויה, שגרמה את עונש הגלות, ובכל-זאת ויתרה רחל על הקבורה עם יעקב כדי שביום מן הימים תביא תועלת לבניה. כיצד אוכל, אמרה רחל, לנוח על משכבי במערת המכפלה בשעה שבניי מתייסרים בגלות? היא נשארה בדרך, עומדת על המשמר ומעוררת את רחמי הקב"ה, שאמר: "בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן!".
על כל אישה יהודייה לאמץ את התנהגותה של רחל אימנו. גם כיום אנו זקוקים לגאולה השלמה, שבה איש לא יישאר מאחור, ואחת הדרכים להחישהּ היא להשיב בנים לגבולם הרוחני ולקרב כל יהודי ליהדות, גם כאשר הדבר כרוך בוויתור על נוחות אישית. זאת יש ללמוד מרחל אימנו בקל-וחומר: אם רחל ויתרה על הדבר הנעלה ביותר בשביל יהודים שיחיו בעתיד הרחוק, כל שכן שעל כל אחד ואחת להניח את טובתו הפרטית בצד, ולהתמסר לקרב יהודים בני דורנו, שהם בבחינת תינוקות שנִשבו. מעשיה של רחל, שהשיבה בנים לגבולם, מעניקים כוח לכל יהודי להצליח בכך. (התוועדויות תשמ"ו)
