פרשת "שמות" ס"ט
"והנה נער בוכה" [ב-ו] .
אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן .
בדק לדוד בצאן וכו' – היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב כך, ואחר כך מוציא את צאן הזקנים, כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך היה מוציא את הצאן הצעיר כדי לאכול עשב קשה. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה עימי" [שמות רבא ב-ב].
בתפילת שמונה עשרה, אנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה: "שמע קולנו ה' אלוקינו" מבקשים ומתחננים אנו לריבון העולמים שיאזין לבקשתנו ולשוועתנו, והקב"ה אל רחום וחנון שומע ומאזין לכל בכיה ובכיה.
מידה זו של שמיעת קולו של כל אחד, יכולים אנו ללמוד מהקב"ה על פי הנאמר [בראשית כא-יז] "כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם". כך מבאר את הדברים הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א בספרו "ברכת מרדכי": גם כשמדובר בישמעאל, אשר הוא פרא אדם, ומי שעתיד להביא רעות רבות על עם ישראל, אפילו הכי "שמע אלוקים" – הקב"ה שומע. אף אנו צריכים להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם, ובמיוחד אם מדובר "בנער בוכה", שלעיתים מרוב הצרות והייסורים "מהדברים הגדולים" בהם אנו עוסקים, אנו שוכחים את בכיו של הנער… .
ודווקא אותו קומץ, הרואה את זעקת הדל – בו בחר הקב"ה להנהיג את האומה, דווקא אל אשר אחריותם הכבדה אינה מקהה את רגישותם ויודעים להקשיב לרחש של כאב, דווקא מן המסכן, דווקא מן הבזוי – אותם בחר ה'. רק אלו אשר למרות היותם נבחרים ונעלים העוסקים בצורכי הכלל, ואף מוצאים את הזמן והמקום להטות אוזן, להקשיב, לשמוע, להרגיש, ולחוש את המצוקות של הזולת – אותם בחר ה'.
רבותינו אמרו [שמות רבא ב-ג]: "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם, עד שבודקהו בדבר קטן ונמצא נאמן".
מנהיג אמיתי הוא זה, הנבחן ב – "שמיעת קולו של נער בוכה", משה רבינו ידע לדאוג לשה תועה. ודוד המלך ע"ה, גם הוא ידע להיות נאמן ורחמן ברעיית הצאן. .
לכאורה, האם זה מתאים לשני גדולי עולם אלו, להתעסק בבהמות?! .
דוד המלך נתון כולו בבעיות של מלכות ושלטון, בענייני עמו וארצו, מה לו ולשה תועה?! יש לו עבדים ומשרתים וזהו תפקידם. אך לא כך, הוא ראה את פני הדברים, הוא חש אחריות אישית, שה תועה הוא גם בריה של הקב"ה וצריך להשיב אותו לדרך הנכונה. .
וכי דוד המלך יש לו זמן? אלא שרואה הוא ממול עיניו את הקב"ה הרוצה בהשבת השה למקומו, הקב"ה רוצה שדוד יתנתק לרגע מתהילת המלכות ויהיה כאחד העם. .
רק לאחר שבדקו הקב"ה במה שנראה "דבר קטן", וכי אוזנו כרויה ורגישה למצוקתם של אחרים, רק אז יכול דוד להיות ראוי להנהיג את העם. .
ידוע המעשה בגאון הקדוש "הצמח צדק" מליובאוויטש זצ"ל, כשהיה אברך, הוא שהה אצל סבו הגאון הקדוש בעל "התניא" זצ"ל. הצמח צדק היה שקוע בלימודו – שהיה גאון גדול בנגלה ובנסתר, בעומק העניין לאמיתה של תורה, לפתע פרץ תינוקו בבכי. הואיל ושקוע היה בתלמודו, לא שמע מאומה, בכה התינוק בכי תמרורים, ובכיו הלך וגבר, עד שהגיע לאוזני הסבא האדמו"ר הזקן "בעל התניא", שהיה מסוגר בחדרו בקומה העליונה ושקד על התורה, קם הסב הגדול "בעל התניא" וירד מחדרו, והופעתו הסבה את תשומת לב נכדו. קם לכבודו ה"צמח צדק" בכבוד ובמורא, אך הסב שם פניו לעגלת התינוק, ונטלו בידיו הקדושות להרגיעו. התנצל הנכד, אבי התינוק הרך: 'שקוע הייתי בתלמודי לא שמעתי דבר' והסב השיב: 'ידעתי, ידעתי בני ידעתי – אך אמור נא לי, כלום שקוע הייתי בלימודי פחות ממך? או שמא הייתי קרוב יותר לעריסה? אלא מה? אומר לך כלל, זכור ונצור אותו בלבך: יהודי, באיזו דרגה שלא יהיה ובאיזה גובה שלא יהיה – לא יתכן שלא ישמע קול יהודי בוכה, יהיה קטן ככל שיהיה, ונמוך ככל שיהיה, ולא יתכן שלא יפסיק מעיסוקו. יהיה נעלה ככל שיהיה, וירד כמה שיידרש לרדת, כדי לעזור ככל יכולתו להשקיט את בכיו! .
את מידת אחריותו של אדם, יש לבדוק על פי דאגתו "לקטנות". אמנם, ישנה אחריות גדולה להנהיג עם, לעומתה ישנה מחויבות מוסרית להאזין לצעקת הדל הבאה מעומקי נשמתו.
כששומעים "נער בוכה" כאשר האוזן שומעת את רעש הבכי, אז יכול הקב"ה להשלים את המלאכה ולתת לאותם אוזניים לשמוע גם "דברים גדולים" .
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
