פרשת ניצבים
פרשת ניצבים.
בפרשה (דברים כט, כז) נאמר: "ויתשם ה' מעל אדמתם, באף ובחמה ובקצף גדול, וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה". ובמשנה בסנהדרין (קי:) תנן, עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר: "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינן חוזרים, דברי ר"ע. ר"א אומר, כיום הזה, מה יום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפילה להן, כך עתידה להאיר להם. ע"כ המשנה. ובגמ' תנו רבנן, עשרת השבטים אין להם חלק לעוה"ב, שנאמר: "ויתשם ה' מעל אדמתם, באף ובחמה ובקצף גדול". "ויתשם ה' מעל אדמתם" – בעוה"ז. "וישליכם אל ארץ אחרת" – לעוה"ב, דברי ר"ע. ר"ש בן יהודה איש כפר עכו אומר, משום ר"ש, אם מעשיהם כיום הזה אינן חוזרין, ואם לאו חוזרין. וכו'. ע"ש.
ויש ללמוד מכאן כמה יסודות בעבודת ה'. ראשית, להפנים לליבנו לנצל הזמן, שהרי היום הולך ואינו חוזר. ובגמ' (עירובין כב. ע"ז ג. ד:) א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב (דברים ז, יא) "אשר אנכי מצוך היום לעשותם", היום לעשותם, ולא למחר לעשותם. היום לעשותם, למחר לקבל שכרם. וע' ברש"י בבבא קמא (ט:). ובשבת (קנג.) רבי אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את ר"א, וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להן, וכל שכן, ישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ע"כ. ואל תאמר לכשאפנה אשנה (אבות פ"ב מ"ד). ובירושלמי סוף ברכות (דף ס: ויש בדף סח.) אם תעזבני יום – ימים אעזבך. ובשבת (כא:) מבואר, שגירסא דינקותא היא אפילו בכמה ימים. ומטעם זה אמרו (בשבת קנב.) שזמן הבחרות משול לחופת ורדים. ולכן בע"ז (יט.) על הפסוק בתהלים (קיב, א) אשרי איש ירא את ה', שאלו, וכי דווקא איש ולא אשה (א"ה, והלא נאמר במשלי [לא, ל] אשה יראת ה' היא תתהלל)? אלא אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שבעודו איש, עושה תשובה. והגר"א בתיקוני הזוהר (תיקון כא, דף ע סע"ב) כתב, שמה שאמרו (בסוכה נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, הוא לאו דווקא מאחד לאחד. אלא, גם במצוות מסוימות וזמנים מסוימים, שיותר גדולים, הנם מסוגלים לעלותו ולהגביהו מעלה בתורה ויראה, וחלילה להיפך. ע"כ. וע' בשו"ת אבני נזר (בריש סי' שלו) על חודש ניסן, ששעה ליום תחשב. ע"כ. ואכן זה נקשר עם ההמשך שבמסכת סנהדרין הנ"ל, היינו שיטת ר"א, שהיום מאפיל ומאיר, וזה כמ"ש רש"י בפסחים (ב:) "ואומר אך חושך ישופני", "ואומר" סבור הייתי (דוד המלך) בעוניי כשהייתי נרדף – אך בחושך זה אמות. והוא "ישופני" – והוא יחשיך תמיד עלי. לשון נשף ולילה. וחושך שהייתי שרוי בו, נעשה אור בעדני – אצלי. ע"כ. וכל ההתחלות קשות (רש"י שמות יט, ה). כי זו דרך ארוכה שהיא קצרה (עירובין נג:).
וידוע התנחומא בפרשת נח (סי' ג). וכבר אמרו אין בית מדרש בלא חידוש "בכל יום" (ירושלמי סוטה טז. בתוספת על חגיגה ג.). ואין יום שאין הקב"ה מחדש הלכה בבית דין של מעלה (בראשית רבה מט, ב). וידוע הט"ז או"ח (בסוף סי' תקמה ס"ק יג) שיש להתיר כתיבת חידושים בחול המועד, אף בלא טעם שכחה, כיון שכל עת ורגע, מוטל עליו לעמול בתורה, ולחדש בה וכו'. ע"ש. ולכן אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש, אפילו שעה אחת (שבת פג: ביצה כד:). וכבר כתוב בהמשך הפרשה (ל, יב) לא בשמים היא לאמר וכו'. ודרשו בעירובין (נה.) והובא ברש"י, שאם בשמים היא, היה צריך לעלות אחריה. והרמב"ם (פ"א מת"ת ה"ח) פסק, כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. בֵּין עָנִי, בֵּין עָשִׁיר, בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין, בֵּין בָּחוּר, בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, וּמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים. וַאֲפִלּוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים, חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח) "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ע"כ. וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רמו ס"א). ובסנהדרין צט. רבי נהוראי אומר, שמי שיכול ללמוד ולא לומד – "כי דבר ה' בזה" וגו'. (ולשיטתו בשלהי קידושין פב. שאינו מלמד לבנו אלא תורה). ובחגיגה (ה:) שה' בוכה עליו (היינו ראוי לבכות עליו, כפירוש רבינו חננאל שם). וע' סנהדרין (ז.) ובתוס' שבת (לא.) ובתוס' קידושין (מ:). ונכלל בזה בדברי הגמ' בברכות (נה.) על הפסוק שבסוף הפרשה (דברים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך", שמכאן למד רבי יהודה, שמי שנותנים לו ספר תורה לקרוא, ואינו קורא מתקצרים ימיו. (וע' עירובין נד.).
ורבינו יונה באבות (פ"ג מ"י) כתב, שלולי תורה למה לו חיים. והמאירי במשלי (פרק כ סוף פסוק יא) הביא מספר בן המלך והנזיר (פט"ו) ששאלו לחכמי המוסר, איזה מן השלימות נבחר לאדם? השכל, וכו', ואם אין לו וכו'? אמר, יקושש קש, וילקט עצים ויבעיר המדורה, וישים עצמו בתוכה. עכת"ד. ואכן, ידוע מ"ש רש"י (שבת קנ.) שסתם ישראל שתמיד מהרהר בדברי תורה. והרמב"ם בסוף טומאת צרעת (פט"ז ה"י) כתב, ששיחת "כשרי" ישראל, אינה אלא בדברי תורה וחכמה. ומפורסם מ"ש רש"י (בסנהדרין צט:) שתורה עומלת למי שעמל עליה, שמחזרת עליו, ומבקשת מאת קונה, למסור לו טעמי תורה וסדריה. וכל כך למה? מפני שאכף – שכפף פיהו על דברי תורה. ע"כ. וידוע שביבמות (קיז.) "כמים הפנים לפנים", מתפרש לפי רבי יהודה, על התורה. והסביר רש"י: לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה, לבך עומד לך להעמיד הגירסא. אם יגעת בה, תמצא. אם לא יגעת, לא תמצא. ע"כ. כי יגעת ומצאת האמן (מגילה ו:). ובנדה (ע:) אמרו, שבכדי לזכות לחכמה – ירבה בישיבה ולהתפלל. ובברכות (ה.) מובא, שלרשב"י התורה נקנית ע"י יסורים. וחוה זאת על בשרו, שבשבת (לג:) אחרי שהצטער זכה לתרץ 24 תירוצים במקום 12 שהיה מתרץ לפני. ובבראשית רבה (צב, א) א"ר אלכסנדרי, אין לך אדם ללא יסורים, אשרי למי שהיסורים שלו הם מהתורה. ומרש"י סוכה (מא:) עולה, שבדבר החביב עליו, לא מרגיש טורח. וכן מדויק מרש"י במציעא (עח.). ואדרבה הרא"ש במציעא (פ"ו סו"ס ג) כתב, שהבטלה ללומדי תורה, גורמת להם שכחה, וכובד איברים. וההגעה למצב הזה היא דרך הפירוש הידוע על (שמות טו, כג) ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וכו'. ואז (בפסוק כה) "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים וימתקו המים". שפירשו, שהיתה מרירות בתורה ("מרה" – שם שם לו חק ומשפט וכו'). ואז ה' הורהו עצה (מלשון עץ) שהיא להשליך עצמו למים של התורה וסוף ההנאה לבוא. והר"ן בנדרים (מא.) כתב, שמי שחולה ונתרפא, נהיה בריא יותר ממה שהיה מעיקרא. ואנו בגדר חולים כי "ועיר פרא אדם יולד" (איוב יא, יב). וכידוע מהמשנה (ברפ"ה דערכין בדף יט.) שמשקל בשר אדם הוא כמשקל בשר חמור. (וכפירוש רש"י שם). וכנראה זה הענין שלומד כל התורה במעי אמו (בנדה ל:) אע"פ שמשכח הכל, כדי שהתורה תשוב אליו ביתר שאת וביתר עוז. ואחת מהעצות היעוצות לקנית תורה, (מהמ"ח קנינים שבאבות פ"ו מ"ו), היא ההתנתקות מכבלי הבלי עולם הזה, וכמו שכתבו תוס' בכתובות (קד.) בשם תנא דבי אליהו (רבה, פרק כו) שעד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה וכו'. ובספר תשב"ץ [יש מהדורות בסי' תקלב, ויש בסי' תקלה] שהוסיף בשם תשובת הגאונים, שאם מרבה מעדנים בכל יום, בא לידי עבירה. ע"כ. ובגיטין (ע.) סעודה שהנאתך משוך ידך הימנה. וראה מ"ש הרמב"ן בפרשתנו על למען ספות הרוה את הצמאה. והוא לשיטתו הלך בבמדבר (ו, יד) שכתב, שהנזיר מביא חטאת בסיום נזירותו, לכפר על כך שהוא חוזר להטמא בתאוות העולם. (וראה בספר החינוך מצוה שעד). וכ"ה בדבריו הידועים בריש קדושים (ויקרא יט, ב) שלא להיות נבל ברשות התורה.
וע"ע לרמב"ם במורה נבוכים ח"א (פרק לד) שמסביר חמש סיבות המונעות את פתיחת הלימודים, בעניני האלהות. ובסוף הפרק כתב: "והסיבה החמישית ההתעסקות בצרכי הגוף וכו'. וכל שכן אם נוסף לכך דרישה למותרות המאכלים, שהם נעשים תכונה מושרשת, בהתאם לנוהג ולהרגלים הרעים. עד שאפילו האדם השלם וכו', אם רבו התעסקויותיו בדברים אלו ההכרחיים, וכ"ש בשאינם הכרחיים, ונתחזקה תשוקתו להם, יחלשו בו התשוקות העיוניות וידעכו. ויהיה לימודו בהם, ברישול ורפיון וחוסר חשק. ועל ידי כך, לא ישיג מה שיש בכחו להשיג. או ישיג השגה משובשת ומבולבלת, מן ההשגה וקוצר היכולת. עכ"ד. וידוע מה שכתב החזון איש באגרותיו ח"א (סי' כ) שאם בטומאת הגוף, יש ראשון לטומאה, ויש אב הטומאה, ויש אבי אבות, בטומאת הנפש של מילוי התאוה, באכילת תענוג, מתאחד ראשון לטומאה, ואב הטומאה ואבי אבות הטומאה. ודבר זה הוא מן השפלים מאד, המעכבים את הלימוד וכו'. עכת"ד. וע' בתוספתא ברכות (פ"ג ה"ה) בן עזאי אומר, כל שלקה בגופו, מפני חכמתו, סימן יפה לו. כל שלקה בחכמתו, מפני גופו, סימן רע לו. הוא היה אומר, כל שנטרפה דעתו מפני חכמתו, סימן יפה לו. וכל שנטרפה חכמתו מפני דעתו סימן רע לו. ע"כ. וידוע סנהדרין (קיא.) דרב חזייה לרב כהנא, שהיה חופף ראשו בשעה שהיה ראוי שיעסוק בתורה וכו'. וכ"ה כיוצא בב"ב (קו:). נסיים בתפילה, שה' יזכנו ללמוד וללמד בנחת ובשלוה. ויסיר מעלינו כל גזירות קשות ורעות. ויסתלק ממנו כל הצער שבעולם. ונשוב בתשובה מאהבה, והגאולה בא תבוא ברינה, בעגלא ובדיצה – אמן ואמן. בברכת שבת שלום ומבורך,
הרב גבריאל מנחם יצחקי – הי"ו מלוד
