פרשת יתרו
'זכור את יום השבת לקדשו'
בפרשת השבוע אנו קוראים את עשרת הדיברות ונתינת התורה על הר סיני:
הדיבור הרביעי מעשרת הדיברות הינו הציווי 'זכור את יום השבת'. דהיינו לזוכרו, לכבדו, לשמרו, ולענגו, ולשבות בו ממלאכה.
רבים שואלים, מה טעם יש במצווה זו? מה 'חשוב כל כך' להקב"ה אם נעשה בשבת כך או אחרת …?
ועוד מי שיתבונן יבחין שהציווי לשמור את יום השבת צמוד לשלושת הדיבורים אנכי ה', לא יהיה, ולא תישא, ומיד לאחר מכן שמירת השבת מה פשר סמיכות זו?
אלא הרמב"ן מבאר את הפס' 'זכור את יום השבת' וזה לשונו: אחר שציוה שנאמין בה' המיוחד יתברך שמו (שהם שלשת הדיברות הראשונות) שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו. ציווה שנכבד זכר שמו וציוה שנעשה בזה סימן וזיכרון תמיד. להודיע שהוא ברא הכל! והיא מצוות השבת שהיא זכר למעשה בראשית 'ובזה מעידים כל עיקרי האמונה בחידוש, בהשגחה, ובנבואה' עכ"ל. וממילא מובן מדוע נסמכו הדיברות הללו, שהראשונות הם אמונה בלא תעשה ואילו הדיבור הרביעי 'זכור את יום השבת' היא מצוות אמונה בעשה.
ואם כן יוצא שאדם ששובת ביום השבת מעיד על עצמו שהוא מאמין באמונה שלמה שהקב"ה הוא זן ומפרנס לכול ואין שום אפשרות בעולם לגרוע או להוסיף על מה שנקצב, שהרי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, וממילא האדם ששובת לא חושש מכך שהוא יפסיד יום עבודה אחד בשבוע ושמא על ידי כך תתמעט פרנסתו אלא משליך על ה' יהבו שיפרנסהו בהיתר וברווח, וכבר כתב דוד המלך עליו השלום: 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך לא יתן לעולם מות לצדיק'. כלומר, הבוטח בה' לעולם לא ימוט ולא יפול, ולא עוד אלא שנקרא צדיק.
וכדי לבאר יותר נקודה זו אומרת הגמרא במסכת חולין (ה) מקבלים קורבנות מפושעי ישראל כדי לקרבם שע"י זה שמא יחזרו בתשובה ויתכפר להם חוץ מ-3 אנשים שאין מקבלים מהם קרבנות והם: מומר (כופר), מנסך יין (לעבודה זרה), מחלל שבתות בפרהסיה. נשים לב, החשיבו את האדם שמחלל שבת לכופר ולאדם שמנסך יין לעבודה זרה ממש כך! ולמה? מפני שמצוות השבת היא מצוות האמונה ואף על פי שבטבע שבעולם ככול שהאדם יעבוד יותר הוא ירויח וישתכר יותר (לכאורה) האדם ששומר את השבת משליך את כל 'התובנות' הללו ועובד את ה' בתמימות ובאמונה פשוטה, כמאמר הגמרא 'אדם ובהמה תושיע ה", ולכאורה מדוע הסמיכו וכתבו את האדם והבהמה יחד האחד לאחר השני? אלא מבארת הגמרא את מי מושיע ה'?, את מי שמשים עצמו 'כבהמה'.
כלומר הבהמה לא שואלת שאלות כשהאדון מוציא אותה לעבודות היום לא לאן הולכים? מה עושים? כמה שעות אמורים לעבוד היום? לא מתלוננת כשחם וקר כבד וקל, אלא עובדת בלי שאלות ובלי תלונות..!
וכך צריך האדם לנהוג לא לשאול שאלות ואז נזכה לישועת ה'.
ומוכרחים לזכור 'לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה'. ומביא המדרש שכשעם ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל חששה התורה ואמרה להקב"ה בעת הזאת הם נמצאים במדבר ואתה זן ומפרנס ומכלכל אותם יש להם הרבה זמן פנוי לעסוק בי וללמוד אותי, אבל כשיכנסו לארץ ישראל זה ילך לעבוד בשדהו וזה ילך לעבוד בכרמו ואני מה יהא עלי? אמר לה הקב"ה אל תיראי (מלשון פחד) נתתי להם יום אחד בשבוע את יום השבת ואסרתי להם לעשות בו מלאכה ואז יהיה להם פנאי לעסוק בך. ולכן כל המטרה שניתנה השבת לישראל כדי שיעסקו בה בתורה.
ועוד בעניין לימוד התורה בשבת שואל הבעש"ט, לכאורה, הלשון שאנו אומרים בתפילת העמידה בשבת 'ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג וכו' כולם ישבעו ויתענגו מטובך'. אינה מדוקדקת. לכאורה, היה צריך לכתוב את ההיפך יתענגו וישבעו שהרי האדם נהנה מעצם האכילה ולא מתחושת השובע שמגיעה אחר האכילה לדוגמא: יש מאכל מסויים שאדם נורא אוהב, בזמן שהוא אוכל את אותו המאכל הוא נהנה ממנו, אחר ששבע אינו יכול להתענג עוד על אותו מאכל אדרבה אינו מסוגל לטעום שום דבר מאכל מעבר לזה, וכמו שמספרים על הפילוסוף היווני אריסטו שהיה ידוע בתאוות האכילה שלו שיום אחד פתחו לפניו שולחן מלכים אכל מכל הבא ליד במשך דקות ארוכות, אחר ששבע הביט בעיניים עצובות על הקערות המונחות על השולחן שאוכל רב נשאר בהם ואמר כמה חבל שאדם שבע מהר כל כך. הלוואי שהיה יכול האדם לאכול ללא הגבלה ואם כן הקושיא מתעצמת מדוע נכתב יתענגו וישבעו והרי כשהאדם מגיע על סיפוקו הוא קץ באותה התאווה?
אלא מבאר הבעש"ט שאין מדובר כאן על הנאה מתאוות העולם הזה אלא על הנאה מלימוד תורה, שהרי השבת ניתנה כדי שיעסקו בה בתורה, ואדם שרוצה לעסוק בתורה יצה"ר גורם לו לחוש תחושה של שובע… אין לו רצון וחשק לעסוק בתורה וכביכול הוא שבע, אבל אם הוא בכל זאת מתגבר ועוסק בתורה, ומתייגע בה כנגד רצונו אף על פי שחש תחושת 'שובע', אחרי ה'ישבעו' יגיע 'ההתענגו', אחרי שהאדם לומד ממלאת אותו תחושת סיפוק נחת וקורת רוח, ממש שמחה של מצווה. וזה עונג שבת אמיתי.
ויהי רצון שנזכה שיתקיים בנו: ללמוד, וללמד, לשמור, ולעשות, ולקיים, את כל דברי תורתך באהבה. אמן כן יהיה רצון.
הרב אליהו מירילאשוילי הי"ו מלוד
