פרשת 'בלק'
להפוך את הרע לטוב
פרשתנו 'בלק', קרויה למרבה הפלא על שם רשע – בלק בן ציפור מלך מואב, ששוכר את שירותיו של בלעם בן בעור, לקלל את ישראל בכדי למנוע מהם מלפלוש לתחומי ממלכתו.
למרות שברור שה'כוכב' המרכזי כאן בפרשה הוא בלעם, הקוסם והנביא הרשע שמושל משלים, ובמספר הזדמנויות בזו אחר זו, במקום לקלל יוצא מברך את ישראל.
לכאורה היה על התורה להימנע לחלוטין מלקרוא לפרשה על שמו של רשע כבלק, שרצה ברעתם של ישראל. אולם ההסבר לכך הוא, שכשם שהתורה מצווה עלינו מצד אחד למחות את זכר עמלק, ובתורה בכל זאת מוזכר שמו של עמלק מספר פעמים, כך גם כאן. אזכור שמו של בלק וקריאת הפרשה על שמו, אינם לתוספת חשיבות כי אם לגנאי. כמו שאזכור שמו של עמלק הוא למען מחיית שמו ולא בכדי לרומם את שמו.
דבר זה גם בא לידי ביטוי, בכך שלמרות שבלעם בסופו של דבר מברך את ישראל ולא ההיפך מכך, מוכרזת בהמשך התורה בספר דברים, איבה וחורמה על דמותו ועמו של בלעם. שכן כוחותיו של בלעם בעצם יניקתם מהסיטרא אחרא היו גדולים ומאיימים, ולולא הסייעתא דשמיא וסיבוב הדברים לכך שבלעם יברך את ישראל, היו בני ישראל יכולים להינזק ממנו ומקללותיו.
עד כדי כך מוכר בלעם כרשע וצורר, שהתורה מצווה את ישראל: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי… וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ, וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ".
אחד מהרגעים המיוחדים שמתוארים בפרשה הוא סיפור האתון והמלאך. האתון שרגילה לשאת בעול וללכת לאן שמוליכים אותה, מגלה לפתע רצון ויכולת התנגדות, בניגוד גמור למה שהיא מסמלת – הכנעה וביטול לרוכב עליה.
ולא רק זאת, אלא שהיא זוכה לגילוי מיוחד בצורת מלאך, שגורם לה לסטות מהדרך ולסרב להמשיך במסע השלילי של בלעם, ובסופו של דבר אף מפליאה ומדברת אל בלעם ומסבירה לו את התנגדותה.
ההתייחסות לאתונו של בלעם בפרשה הוא בפסוקים הללו: "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי".
מהפרשה הזו בכלל ומסיפור האתון בפרט, אנו רואים שגם רע יכול להפוך לטוב ולעלות לקדושה. לכן על יהודי לדעת שאין דבר שהוא בבחינת 'אבוד'. כל עוד רוח חיים באפיו, יכול הוא להפוך את מציאותו ולהירתם לקדושה. שכן, אפילו בלק ובלעם שזממו לקלל את ישראל יצאו מברכים, ואפילו החיה הנחותה – האתון, ראתה מחזות שמימיים והתנהגה בדרך ניסית משוללת לגמרי מהטבע שהטביע הקב"ה בעולמו. זה מסביר גם מדוע הנבואות של בלעם, מתארות ומתייחסות לאחרית הימים, לחזון הגאולה העתידה. זאת משום שגם לעתיד לבוא, אומות העולם יסייעו ביד ישראל לעבוד את ה' יתברך.
הרב הרצל קוסאשוילי הי"ו מלוד
